כמעט שבוע חלף מאז נחטפו שלושת הנערים בגדה ונראה שאמצעי התקשורת, הרשתות החברתיות והציבור כולו דנו כבר בכל הזוויות האפשריות של הסיפור הזה - התרחישים האפשריים שקרו, התרחישים שעוד יקרו, מחדלי המשטרה ומערכת הביטחון, תגובת הממשלה, כאבם של בני המשפחות, העדר נשים על המרקע, הסיבות לחטיפה, ניתוח של הסכסוך הישראלי-פלסטיני במבט רחב, מעמיק ומתוך ראייה היסטורית, ניתוח של הסכסוך הישראלי-פלסטיני במבט צר וממוקד בחטיפה, ספקולציות בדבר זהות החוטפים, בדיחות על אהוד יערי ששב לתודעה והלצות על ברברת שאינה נגמרת ואינה מחדשת דבר בכל ערוצי החדשות. נאמר כבר הכל וכבר חשבנו שמיצינו ובדיוק אז, כמו בהזמנה, הגיעה חנין זועבי.

ואין כמו כמה משפטים של זועבי כדי לחבר בין רוב חלקי העם הזה או לפחות בין רוב חלקיו (בלי השמאל הרדיקלי וההוזה, כמובן) תחת מטריה חדשה של שנאה. והנה מה שאמרה ח"כ זועבי על פרשת חטיפת הנערים:

"האם זה מוזר שאנשים שנמצאים תחת כיבוש וחיים חיים לא נורמליים, במציאות בה ישראל חוטפת כל יום עצירים, זה מוזר שהם נוהגים ככה? הם לא טרוריסטים. הם אנשים שלא רואים שום פתח לשנות את המציאות שלהם, והם נאלצים להשתמש באמצעים האלה עד שישראל תתפכח ותראה את הסבל, תרגיש את הסבל של האחר"

הדברים של זועבי הולידו בין רגע סערה שמסרבת לגווע. ליברמן טען ש"דינם של החוטפים ודינה של חנין זועבי צריך להיות זהה", חברי הכנסת זבולון כלפא ומירי רגב הודיעו כי יקדמו חוק לשלילת חסינותה של זועבי והעמדתה לדין בגין הפרת אמונים ופגיעה בביטחון המדינה. גם הרשתות החברתיות, באופן טבעי, יצאו מגדרן. הנה כמה דוגמאות בודדות מתוך עשרות אלפי סטטוסים, פוסטים וממים על זועבי:

אינני מסכימה עם זועבי. חטיפה היא פעולת טרור, החוטפים הם טרוריסטים. העובדה שמדובר באנשים שלא רואים שום פתח לשינוי המציאות שלהם לא סותרת את היותה של החטיפה טרור לכל דבר ועניין. גם העובדה שצה"ל מבצע פעולות טרור השכם וערב לא מצדיקה את הטרור הפלסטיני. והנה, אחרי שהסרתי מעליי את עול ה"איני-מסכימה-עם-זועבי" הגיע הזמן לתהות בקול, מה לכל הרוחות, הוציא את עם-ישראל-חי משלוות הנפש שלו? מה הביא אותו לשנאה עמוקה וטהורה, לאלימות מכוונת ואובססיבית, להסתה בוטה לרצח של אישה אחת?

אני אניח לעובדה שהאמירה "הם אינם טרוריסטים" היא האמירה שהכי קל להתעכב עליה (כי למה שנתמודד עם החלקים האחרים של דבריה?) ואעסוק בה בכל זאת. איך שלא נהפוך את זה, "הם אינם טרוריסטים" זו בסך הכל התעסקות מיותרת בסמנטיקה. הם טרוריסטים עבור הצד הישראלי, לוחמי חופש עבור הצד הפלסטיני ואנשים מסכנים/מסוכנים שלא מעניינים אף אחד עבור אזרחי יתר המדינות בעולם. על מה ההלם? רוב הציבור הפלסטיני רואה בחטיפה אקט של התנגדות לטרור שישראל מפעילה בעזה ובגדה ורואה בחטופים קלף מיקוח לשחרור אסירים. מאחר וחנין זועבי מייצגת את הציבור הפלסטיני בישראל, היא בסך הכל משקפת את דעתו. ציפיתם למשהו אחר?

כל פעם מחדש מצליחה זועבי לייצר סערה בשעה שרבים אחרים אומרים דברים זהים או גרועים בהרבה ולא זוכים לחצי מקיתונות הבוז והשנאה שהיא מייצרת. בוא נודה באמת: אלו לא רק האמירות שלה שגורמות לחלקנו לזוז באי נוחות בכיסא הכחול-לבן שלנו, זה גם מי שאומר אותן. גם אישה, גם פלסטינית, גם פמיניסטית מוצהרת וגם, לא עלינו, רווקה לקראת אמצע שנות ה-40 לחייה. עשי טובה, מותק, אולי תמצאי כבר איזה גבר שייקח אותך? אולי תשבי קצת בשקט? אוסקוט, יא מג'נונה.

חנין זועבי היא חיבור די מרהיב של לא מעט דיכויים באישה אחת ולעזאזל, היא אפילו לא אישה נחמדה. היא לא מהלכת בין הטיפות, לא מתנצלת, לא מפחדת ומסרבת באופן קונסיסטנטי "להתיישר" לפי הקודים המקובלים הן בחברה הפלסטינית והן בחברה הישראלית. חנין זועבי לא מתכוונת להיות ערביית-המחמד שלנו. ולמה זה מכעיס אותנו כל כך? כי הרי אנחנו היינו ממש בסדר. "נתנו" לה להיבחר לכנסת למרות שהיא אישה, "הענקנו" לה מטוב ליבנו הרחב את זכות הביטוי למרות שהיא ערביה, "אישרנו" לה לחיות במדינת ישראל הטובה והמיטיבה, "התרנו" לה ללמוד בתחומה, לחיות ברווחה יחסית ולהיות אזרחית (סוג ז' אבל בואו לא נתקטנן עכשיו) והיא בתמורה? גם לא מוקירה לנו תודה וגם מבקרת אותנו ואת ממשלת ישראל מבוקר עד הערב. כלום לא מספיק טוב בשבילה אז שתלך לגור בעזה או באחת מהמדינות הערביות השכנות. נראה איך יתייחסו אליה שמה.

וכאן בדיוק טמונה הטעות שלנו. דמוקרטיה היא לא להבין שלחנין זועבי יש זכות לדבר אלא להבין שלחנין זועבי יש חובה לדבר. זה התפקיד שלה, זו הסיבה שהיא שם מלכתחילה. אפשר למחות על דבריה, אפשר להעלות טיעוני נגד רבים כנגד אמירותיה אבל לבטל את זכותה ואת חובתה לומר דברים שאינם עומדים בקנה אחד עם עמדותנו זה פשע בלתי נסלח שחותר תחת הדמוקרטיה שאנחנו טורחים להתגאות בה כל יומיים. לקרוא לרצוח אותה, לאנוס אותה, לכלוא אותה, לענות אותה, להתעלל בה ולפגוע במשפחתה זה פשע בלתי נסלח שמרסק את הביטוי "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" שאנחנו מתהדרים בו כמו תכשיט יקר ואצילי. להשתיק את זועבי פירושו לפגוע במיעוט ודמוקרטיה בלי מיעוט זה כמו מלחמה בלי נפגעים - אין דבר כזה.

סערת זועבי מזכירה לי את אחת האמירות המבריקות ביותר שנאמרו בישראל על חופש הביטוי מהמחזה "אפריים חוזר לצבא" (אי שם בשנות ה-80). במחזה נעשתה הקבלה בין הממשל הצבאי שהנהיגה ישראל למשטר הנאצי. המחזה הגיע לפתחו של בג"צ לאחר שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות סירבה להתיר את הצגתו בשל "פגיעה ברגשות הציבור". בג"צ פסל את החלטת המועצה והתיר את הצגת המחזה. הנה חלק מנימוקי שופט בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק:

"ההקבלה בין חייל גרמני העוצר ילד זה לבין חייל ישראלי העוצר נער ערבי צורבת את לבי. עם זאת, אנו חיים במדינה דמוקרטית, אשר בה צריבת לב זו היא לב ליבה של הדמוקרטיה. כוחה של זו אינה ההכרה בזכותי לשמוע דברי נועם, הערבים לאוזני. כוחה של זו בהכרה בזכותו של הזולת להשמיע דברים הצורמים את אוזני והצובטים את לבי".