החיים שלי מתגלגלים בקצב מסחרר, אפילו אני מתקשה לעקוב. בגיל 25, בעולם מקביל, אנשים בגילי חוזרים מהטיול הגדול, ואני מוצאת את עצמי עם שלושה ילדים, תואר ביד שהספקתי להבין שהוא לא בשבילי, וערוץ יוטיוב פעיל ומצליח בקרב המגזר הדתי. וזה לא מלחיץ, להיפך, זה אפילו מגניב. בהתחלה הלכתי בתלם, במסלול הרגיל. תיכון, שירות לאומי, לימודים, חתונה ועבודה. עשיתי תואר ראשון בחינוך, התקבלתי לסטאז' במשרה נכספת והייתי מחנכת כיתה. החיים הרגילים.

נקודת המפנה בחיים שלי הייתה גם נקודת השבר. התלמידות המופלאות שלי הכירו לי את עולם היוטיוב, לימדו אותי שקיים דבר כזה "כוכבות רשת", ושערוץ הילדים עדיין המקום האמיתי אבל כבר לא הדבר הכי חם. התחלתי לעקוב יחד איתן אחרי ערוצים מסוימים, וככה יצרנו לנו ערוץ תקשורת משותף. בינתיים נשאבתי לעולם התוכן הבלתי מוגבל וחיפשתי יוטיוברית דתיה לעקוב אחריה, אחרי כמה ימי חיפושים שלא העלו תוצאות, החלטתי להיות היוטיוברית הדתייה הזו.

לא ידעתי אם אני אמורה להתגאות בעובדה שאני יוטיוברית או להצניע את זה בשל העובדה שאני דתייה. פחדתי שזה לא הכי תואם את עולם הערכים של החברה שאני חלק ממנה, אז השארתי את זה ביני לבין עצמי. באחד הימים כשהמחשב שלי היה מחובר בכיתה ללוח החכם, התלמידות ראו סרטון שלי שנשאר פתוח וכך הגיעו 50 העוקבות הראשונות לערוץ שלי.

בימים החופשיים שלי הייתי מצלמת, עורכת וחושבת על רעיונות. התחביב המשונה הזה לא ממש עניין מישהו מהמשפחה הקרובה שלי, עולם המדיה מאז ומתמיד משך אותי והם לא חשבו שיש סיכוי שזה אי פעם יצא מגבולות התחביב. בכל זאת, איזה בנאדם שפוי יוותר על משרה טובה אחרי שלמד 4 שנים?

כשהחיים נותנים לך לימונים

בחופש הגדול, רגע לפני שהתחילה השנה, קיבלתי שיבוצים לתפקיד חדש. המשרה שלי קוצצה ברבע למרות העובדה שהייתי בהריון, והוצב בפניי אולטימטום: "זה מה יש, אם תרצי- תיקחי. ואם לא, להתראות". למרבה הצער זה לא נדיר שדבר כזה קורה לסטאז'ריות.        יש הרבה נשים שמחליטות לבלוע את הצפרדע ולהמשיך בתנאים הנוכחיים מחוסר ברירה, אני לא הסכמתי. למרות ההרעה בתנאים. כולם סביבי ניסו לשכנע אותי להישאר בתפקיד אבל אני הייתי בשלי, וכך מצאתי את עצמי שבועיים לפני תחילת השנה ללא עבודה - שבורה, מאוכזבת ועצובה.

הייתי בסוף ההיריון אז לקחתי חופשת לידה מוקדמת והחלטתי לא להתעסק כרגע ברע מתוך אמונה שלמה, שדברים לא קורים סתם. בזמן הזה המשכתי לצלם סרטונים וראיתי שמספר העוקבים שלי עולה. היצירה הזו ריגשה אותי כל כך שהחלטתי להישאר עוד קצת בבית עם הילד, להמשיך לצלם סרטונים ולטפח את הערוץ שלי במסווה של חופשת לידה ארוכה. כשהמשפחה שלי והסביבה הקרובה הבינו שלקחתי את התחביב שלי קצת יותר מידי ברצינות ועל הפרק עומדת האפשרות שאני לא חוזרת לעבודה, קיבלתי התנגדויות רבות.

הבנתי בתוכי שזה לא אחראי מצידי, אמא לילדים, עם תואר ביד, תשלומי משכנתא וגנים, אבל עדיין - משהו בי לא הצליח לשחרר. הרגשתי שאני מצליחה לגעת באנשים באמת ומביאה משהו אחר. לא פחדתי להיכנס לדמות החינוכית, ורציתי להראות שאפשר לשלב בין כיף לרצינות. בעיקר שמחתי לתת לאנשים הצצה לחיים הדתיים שלנו. להנגיש להם את העולם שלי, להראות להם שזה לא משנה מה אורך השרוול או החצאית שלי, ואם אני מגלה את השיער או מכסה אותו – יש לי אותן התמודדויות כמו כולם, ערימות כביסה שמגיעות לתקרה וילדים שמשתטחים על הרצפה כשהם לא מבסוטים. לאורך כל הדרך דאגתי להראות את המציאות כפי שהיא, בלי לייפות או להסתיר. לבכות מול המצלמה, לצחוק, לכעוס, ולהתרגש וזה מה שגרם לחיבור אמיתי ביני לבין הצופים.

אני אולי עושה מה שאני אוהבת אבל אני דתייה ויוטיוברית, וכנראה שזה לא משהו שעובר לכולם חלק בגרון. לפני כמה חודשים חיפשתי עבודה חינוכית שתמלא לי יום בשבוע, התראיינתי למקום דתי ולמרות שהריאיון עבר בהצלחה המראיינת הודתה – היא לא תקבל אותי כי אני יוטיוברית. אני מודה, זה שבר אותי. לא הבנתי למה העיסוק שלי נתפס כדבר כל כך שלילי בציבור שלנו ולמה אנשים לא יכולים לראות פשוט לראות בזה פריצת דרך. החלטתי להתעסק בנושא בערוץ שלי. צילמתי סרטון שהיה רווי בדמעות של אכזבה והתבוננות, ובסופו ביקשתי מהצופות שיכתבו לי במה נגעתי בהן. לסרטון הזה היו מאות תגובות, ואז זה הכה בי - במקום לגעת ב-30 תלמידים, אני מצליחה לגעת באלפים ובעשרות אלפים במרחב הווירטואלי שיצרתי לי, ולא הייתה גאה ממני.

אני כאן עולם

ביום חמישי הקרוב, יום הסובלנות, תעלה סדרת רשת חדשה בשם "UPLOAD" בהשתתפותי בדיגיטל של 'כאן- תאגיד השידור הישראלי'. הסדרה עוקבת אחרי ארבעה "יוטיוברים" ישראלים ומתעדת את עולמם המשפחתי והאישי. לצד הצילומים היו גם רגעי שבר, אחד מהם היה במסע שלי לאומן, המסע שתכליתו הייתה להתנתק לכמה רגעים מהחיים ולברר כמה אני מוכנה לסכן למען המטרה והאם זה שווה את זה.


אני חושבת שבסופו של דבר המשפחה והסביבה הקרובה הבינה שאני כאן כדי להישאר. זה לא תחביב נחמד, זו העבודה שלי והם מביעים את התמיכה בדרכים חמודות להפליא. הם עדיין לא אומרים את זה בפה מלא, אבל הם קונים לי מצלמה וציוד ושומרים על הילדים, כשאני נדרשת לצאת בערבים כחלק מדרישות התפקיד וזה מספיק לי. אני גאה להיות חלק מנשים שפרצו דרך, שהלכו קדימה בלי להביט לאחור גם כשזה לא היה פשוט, היו ימים שלא ידעתי אם זה ישתלם לי בסוף וראיתי את הסוף מעבר לפינה בעקבות הקשיים שזה הערים עליי, אבל אני שמחה שבסוף הלכתי עם הלב ועם התשוקה הגדולה הזו להשפיע בעולם.

** "UPLOAD" – סדרה דוקומנטרית חדשה בת ארבעה פרקים של הבמאי ברק היימן תהיה זמינה לצפייה החל מיום חמישי הקרוב בדיגיטל של כאן- תאגיד השידור הישראלי ותשודר כסרט באורך מלא בתחילת דצמבר בערוץ כאן 11 בטלוויזיה.