אנחנו רוצים להאמין שאנחנו אנשי העולם הגדול. נאורים, פתוחים ובעיקר לא מקובעים, אבל כשזה מגיע לתפיסת החיים ולאיזור הבטוח שלנו רובנו מתכנסים באופן אוטומטי לתוך קובייה צרה וקטנה מאוד, וקשה לנו להכיל תבניות חדשות. חושבים שאתם ליברליים? תכירו: יובל גטרויר. שחקן, אושיית פייסבוק וגנן בגן ילדים. בתיאוריה השילוב הזה אולי נשמע לכם אידיאלי ומגניב אבל בפועל, לרוב האימהות שנתקלו בגטרויר לראשונה ליד מתחם הקוביות בגן, זה פחות התחבר.

"למדתי משחק בניסן נתיב בירושלים ומצאתי את עצמי כמו רוב השחקנים בגילי בסצנה של הצגות ילדים. הלך לי לא רע אבל בשלב מסוים עברתי לת"א ופה התחלתי מאפס", מספר יובל, "ידידה שלי שראתה תמונות מהצגות ילדים הציעה לי לעבוד עם ילדים והחלטתי לקחת את ההזדמנות. תמיד אהבתי ילדים וזו נראתה לי עבודה עם ערך מוסף"

יובל גטרויר. צילום ביתי

יובל גטרויר. צילום ביתי

זה לא שגרתי, גם בתל אביב, לראות גבר שעובד בגן ילדים.

"כשהגעתי לגן עברתי תהליך שהיה לי קצת מוזר. להרבה אימהות היה קשה לעכל את הנוכחות שלי והן אפילו פחדו. הרגשתי שאני נכנס לשטח שהוא לא מוכר לי כל כך. כל התהליך שעברתי וההתייחסות הכללית אליי הייתה קצת שונה. אני יודע למשל שנשים שרוצות להשתלב בגנים לא צריכות להביא אישור פלילי ואני כן הייתי צריך. היו אימהות, שעשו סיפור גדול מזה שיש גבר שעובד בגן. הן התלוננו והציפו קולות לפני שהן הכירו אותי בכלל, וזה דבר שהיה לי מאוד קשה להכיל. הבנתי מאיפה זה מגיע אבל הרגשתי שאני נכנס לשטח שהוא לא מוכר לי כל כך. זה הציף בי כעס כי הייתי צריך להוכיח את עצמי רק בגלל שאני גבר".

ואיך זה מרגיש, להיות מהצד השני לשם שינוי?

"המגדר שלי הוא פקטור וזה דבר שלא חוויתי, בטח לא כגבר לבן. זו תחושה מקוממת ומפחידה, שהעבודה שלי על הכף רק בגלל שאני גבר. מצד שני זה היה מאוד מעורר ומאיר עיניים, במיוחד לאור תנועת metoo והגברת המודעות לאפליה נגד נשים. אני רואה עכשיו את הדברים מהצד השני וזוכה לחוות חוויה כל כך חשובה ורלוונטית כיום. הסיטואציות בה אדם כמוני יכול לחוות אפליה כלשהי הן נדירות, וחוויה מהסוג הזה על הבשר שלי, עוזרת לי ללמוד לעומק מה קורה בעולם ועם מה המון נשים מתמודדות. רוב ההורים וכמובן אנשי הצוות והמנהלת שלי מגנים עליי ונלחמים נגד האפליה המגדרית. אבל בסופו של דבר אני תחת זכוכית מגדלת. אני הגבר היחידי בגן וגננות אחרות לא חוות את זה. כל דבר שאני עושה אני נשאל אלפי שאלות".

איך אתה מתמודד עם הדעות הקדומות?

"זה מעורר פחדים. אני עובד במקצוע הזה כבר שלוש שנים, עברתי מספר גנים וזה דפוס שחזר על עצמו בכל פעם. הרבה אימהות ששמעו שגבר מסתובב בגן ולא הכירו אותי באופן אישי, העלו אותי ממש על הגרדום. אני יכול להבין את זה במיוחד לאור סיפורי הבלהות שיש. למזלי הטוב, העבודה שלי מדברת בעד עצמה. הילדים ממש אוהבים אותי והם מספרים עליי להורים שלהם. הם באים ממקום כל כך ראשוני שזה לא מוזר להם בכלל. להיפך".

יש הוראות מסוימות מההנהלה שמכוונות רק אליך?

"אין שום הוראות שנתנו לי במפורש, אבל יש כמה כללים שאני קבעתי בעצמי - אני לא נכנס לשירותים עם הילדים, לא מנגב ולא מנקה אותם. ביקשתי גם להתקין מצלמות בגן כדי שתמיד הכל יהיה מצולם. אני יכול בשנייה לאבד את המקצוע שלי ואת החיים בגלל משפט שאחד הילדים זרק ולא הובן נכון אז אני מונע את הסיטואציות האלה מראש. אני לא מאשים אף אחד. אנחנו חיים במציאות נורא מורכבת וקשה אבל בדיוק בגלל זה אני רוצה שיהיו מצלמות".

ביום גנן בלילה כוכב רשת

כמו שציינו כבר קודם, מעבר להיותו גנן, גטרויר הוא גם שחקן ואושיית פייסבוק, ואם הפרצוף שלו היה מוכר לכם ולא הצלחתם לזהות מאיפה אתם מכירים אותו, סביר להניח שנתקלתם באחד מהסרטונים הוויראליים שהוא מעלה לרשת, כולם אגב נעשים בהשראתם של הילדים בגן.

מאיפה הגיע הרעיון לצלם את עצמך מדבר על הילדים?

"מצאתי את עצמי במספר הזדמנויות, יושב עם חברים ומדבר על הילדים שאני עובד איתם. כולם רק רצו לשמוע סיפורים מהגן. שם בעצם התחילו הסרטונים. אני מתעסק באומנות, ועצם העשייה הזאת נובעת מדחף יצירתי. אני אוהב לעשות אומנות שלא תלויה באף אחד אז לפעמים אני מצייר וכותב אבל כשחקן אני לא יכול לעשות את זה סתם בשביל הכיף ולהקריא לעצמי מונולוגים בבית. למזלי גיליתי את האופציה ליצור סרטונים, וזה עזר לי למלא את הצורך הזה".

אתה מדבר בסרטונים על נושאים לא קונבנציונליים כמו מהות הזמן או אידיאל היופי, והכל דרך העיניים של הילדים מהגן. ולמרות שמדובר בנושאים רציניים הם הצליחו. איך אתה מסביר את זה?

"המטרה שלי היא להצליח להעביר נושא כבד בצורה קלילה. אני לומד מהילדים האלה כל יום ואני בעצם מבלה את רוב היום שלי בקנאה. מדובר ביצורים קטנים שמסתובבים עם אגו שלא התפתח והם חיים כאן ועכשיו. מהבחינה הזאת הם סוג של מורים שמלמדים אותי לחיות בהווה. אני מתעסק בהמון חומרים שהם נורא אקטואליים והמפגש שלהם עם הגן הוא ההשראה שלי לכל דבר. הסרטונים הם מתוך סיטואציות אמיתיות בגן, אני מפתח את הסיטואציה דרכי כדי לתת להרחיב את הכיוון שלה בצורה שאני רוצה. דרך הילדים רואים את הדברים כפי שהם, גם אם זה אכזרי או ישיר מדי. זה עוקף את כל המגננות שהמבוגרים הציבו".

באחד מהסרטונים דיברת על המפגש עם הילדים אחרי המוות של אבא שלך. זה עזר לך להתמודד עם האובדן שלו?

"אבא שלי נפטר מסרטן, לא מזמן. ליוויתי אותו תקופה ארוכה. לקראת הסוף הוא היה צריך לעבור להוספיס. אני זוכר שהייתי נוסע מהגן להוספיס, והמעבר הזה, מהילדים לאבא שלי, היה בלתי נתפס. משם קיבלתי השראה עצומה. מתחילת החיים אל המוות, מהפשוט אל המורכב. שם זה התחיל. בזכות הילדים, ובזכות אבא שלי נחשפתי לשימוש בהומור וקלילות ככלי להתמודד עם נושאים מורכבים. אפילו כשהוא היה בהוספיס, אבא שלי היה שמח. הוא לקח את המוות בהומור ובקלילות כזו שעד לרגע האחרון לא חשבתי שהוא מבין בכלל לקראת מה הוא הולך. עברתי תקופה לא קלה והמנטור שלי, איתי גנות, עזר לי לפרק את המטענים שלי ולהיפתח".

אתה רואה בגננות מקצוע לחיים?

אני לא יודע אם אני מתכנן להישאר במקצוע הגננות, או להעמיק בתוכו, מבחינתי זה plan b. כרגע אני עובד על מספר פרויקטים אמנותיים ואני רואה את עצמי ממשיך להיות פעיל מאוד מבחינה אמנותית גם בעתיד".

יש לך מסר לגברים נוספים שרוצים להיכנס לתחום ולעבוד עם ילדים?

"זו עבודה לא קלה, והיא דורשת המון ריכוז והמון הרחבת גבולות והכלה. הלב שלי היה צריך לעבור שיפוץ ולהוסיף חדרים ומרפסות כדי להכיל 30 ילדים אבל עצם זה שאני צריך להרחיב את הלב ולהכיל נפשות קטנות, זו הסיבה העיקרית שאני כל כך אוהב את זה".