בתחילת השבוע החליטה ציפי רפאלי לצמצם נוכחות באינסטגרם. היא הסירה עוקבים מכל העולם, והתחילה לעקוב רק אחרי ילדיה ושני מותגי אופנה נוספים. לא עבר הרבה זמן מאז ההתנתקות של רפאלי מהעולם הוירטואלי, ואתמול, בצעד מפתיע ודרמטי לא פחות, אייל גולן הודיע שגם הוא הולך אחורה והסיר עוקב ממאות חברים. גולן, שידע שהמהלך יתקבל בהרמת גבה, פרסם הודעה שמסבירה למה בחר להתנתק מהרשת ולעקוב רק אחרי מספר מצומצם של אנשים: "חברים יקרים, ראיתי את הצעד שעשתה ציפי רפאלי ופשוט אהבתי", כתב, "האמת שגם לי די נמאס לראות מה זה אכל, מה ההוא שתה, באיזה מועדון ההיא בילתה, באיזו מסעדה ההיא אכלה, לאן ההם נסעו ומאיזה יעד ההם חזרו. אז אל תכעסו עלי שאני מוריד עוקב. פשוט החלטתי שלא מעניין אותי יותר מה קורה אצל אחרים. אז פשוט כמו ציפי אעקוב רק אחרי משפחתי".

על אף ההודעה המנומקת, שנראה שהגיעה אחרי מחשבה עמוקה, הצעד של גולן זכה לביקורת רבה ממעריצים ואפילו מחברים קרובים כמו אופירה אסייג, שהחזירה לו בהפגנתיות והסירה ממנו עוקב בחזרה. אבל למרות שרבים מתקשים להבין את המהלך, יש יותר ויותר אנשים שמרגישים שהאינסטגרם גובה מהם מחיר נפשי, ומתקשים לעמוד בקצב של הרשת ובחוסר האמת שמשתקף לעיתים מהמסך.

הרצון לברוח מהרשת מתחיל מסטטוס קוו מסוים שבנינו לעצמנו מתוך המציצנות שמאפיינת את שנות האלפיים. ההנחה היא שכולם נהנים מהחיים והכל תמיד "מהמם". מעטים האנשים שמדברים על הכאב שמתלווה לתהליך ובפעמים הבודדות שזה קורה – אנחנו בוחנים אותם בפליאה והופכים אותם לסמלים לאומיים. חן טל הייתה גיבורה על כך שחשפה את סימני המתיחה על הבטן אחרי הלידה, גל גדות הפכה לוונדרוומן אמיתית בעקבות תמונה נטולת איפור עם מעט שעות שינה, וכל דוגמנית שמחליטה להצטלם ללא פוטושופ מוזמנת להתראיין בכל תכנית בוקר אפשרית. כאילו המציאות היא האדם הנכה של החברה. אנחנו נחייך יפה, נהיה סופר נחמדים וקצת אחרי שהוא ימשיך בדרכו נמלמל לעצמנו "איזה מסכן". הטאבו שלנו נמצא בצד הלא נכון של הספקטרום, ובמקום לקדש את "הדבר האמיתי", אנחנו מטאטאים את הקושי מתחת לשולחן והשלמות נלקחת כמובן מאליו. בצד החשוך של התמונות עם האמהות המאושרות יש פטמות מדממות מהנקה, ולצד כל תמונת פסטה מפוארת במסעדת בוטיק עומדים חמישה אימוני כושר עם זיעה, קללות וסירחון של גרביים.

מאחורי כל תמונת אוכל פלצני באינסטגרם עומדת צלחת אכולה לגמרי, עם שוקולד מטפטף על מפה יקרה וכפיות מרוחות ברוק ושאריות של ליפסטיק. את הצלחת הזו ישטוף מדיח תעשייתי ובעוד שעתיים היא תגיע לסטורי של הבחורה הבאה בתור שהזמינה את אותו קינוח. כולן יצטלמו על מדרגות המסעדה בזו אחר זו וכולן ימחקו עשרים תמונות שונות שלא היו טובות מספיק להיכנס לחיים המושלמים שלהן במדיה החברתית. אתם יודעים על מה אני מדברת. החיים האלו בהם אנחנו מתעוררות מאופרות, מאושרות בכל יום מחדש ומעלות תמונות של כפות רגליים על חוף ים עם כיתוב כלשהו באנגלית על כמה שהחיים יפים, כשבפועל כל מה שבא לנו לעשות הוא להוציא את החול מהחריץ של התחת. כולן יספרו כמה כיף היה במסיבה, אבל אף אחת לא תצטלם עם השקיות השחורות מתחת לעיניים בוקר למחרת. זה סרט רץ שאם לא תועד, לא קרה באמת.

הפילטרים ואינסוף אפליקציות התמונות יוצרים אשלית סיפורי הצלחה שאנחנו אוהבים לאהוב, אבל שוכחים את התהליך. אני מדפדפת בין הרגעים המושלמים של כולם ומתעצבנת. חלילה לא מקנאה. רמת ההצלחה אינה מוגבלת וכולם יכולים להיות מהממים בו זמנית. אני מתעצבנת כי התוצאה לא קיימת בלי הדרך. הבושה הקולקטיבית בנפילות שלנו גורמת לנו להסתיר את אלפי הפעמים בהן אמרו לנו לא, את הרגעים בהן צילמו אותנו מהצד הפחות יפה ואת הג'ינס שנראה כאילו הוא מגדיל את האגן ולכן דינו להיזרק עוד לפני שיצאנו איתו מהבית. הכישלון נחוץ לא רק בשביל התפכחות מסוימת כלפי העולם האמיתי, הוא נחוץ גם כדי לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו. חן טל וגל גדות יצרו אהדה באמצעות הזדהות. עשרות אלפי נשים ראו את סימני המתיחה על הבטן, הקמטים והעייפות באתרי הרכילויות והרגישו טוב עם עצמן. 'גם לגל וחן טל יש כהויות מתחת לעיניים כי הן לא ישנות לילות שלמים בגלל הילדים – משמע גם הן אנושיות'. עולם בלי כאב הוא עולם חולה. פיקציה של "היוש! אמאל'ה היה עוד סופ"ש מושלם!" לא קיימת בחיים האמיתיים ואנחנו צריכים לדאוג להזכיר את זה.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 

ילדה שלי, גאווה שלי, תינוקת נצחית שלי. טובת לב ויפת נפש. היום הוא יום הולדתך. 🎈 מזל טוב נשמה טהורה. אני רוצה לומר לך תודה! תודה על הדרך האצילית והמיוחדת בה את מעריפה כל כך הרבה טוב על הסובבים אותך, על משפחתך, חברייך הטובים ובעיקר על אותם אנשים נזקקים שאת מחבקת ומעניקה להם כל כך הרבה כוח, אופטימיות ותקווה. ילדתי היקרה, כבשת בחייך כל כך הרבה פסגות בארץ ובעולם ותמיד נשאת בגאווה אינסופית את היותך ישראלית. בשיא הצלחתך הבינלאומית , בחרת לעזוב הכל, לשוב ארצה ,להקים משפחה ולגדל את ילדיך כאן, איתנו, ואין מאושרת ממני. אני מתבוננת בהערכה ובהערצה באישיותך המופלאה, בחכמתך ובחוסנך הפנימי אשר מאפשרים לך לעמוד פעמים כה רבות בפני אתגרים יוצאי דופן לחייך את האמת שלך ולהפיץ את הטוב שבך. בתי אהובתי. אני גאה בך! מחבקת אותך חזק! עוטפת כל שניה ורגע! המשיכי בדרכך ואל תשתני לעולם! תודה. תודה ושוב תודה 🙏אוהבת עד כלות ❤️ אמא. #love #אהבהשאיןלהסוף #גאווהשלי #ילדת אהבה

A post shared by Zipi Refaeli (@zipirefaeli) on

קריאת ההשכמה הראשונה שקיבלתי בנושא הייתה בראיון עם הזמרת נלי פורטדו. היא הגיעה בטרנינג ובלי איפור. המצלמה קלטה את כל החצ'קונים שהיו לה על המצח ולא טשטשה אף פרט. באותה תקופה הייתי בת שלוש עשרה עם ערימות של פצעים על הפנים והתביישתי להגיע לבית הספר, כדי שלא יצחקו עליי. השחורים במצח של גברת פורטדו, בשילוב עם האישיות המקסימה שלה דחפו אותי לצאת החוצה בהבנה שאפשר להיות גם יפה וגם מחוצ'קנת. אבל הרגעים הללו מועטים. אנשים רצים עיוורים להצלחה ומועדים על כשלונות בדרך. וזו לא אשמתם. הם מחפשים משהו שלא באמת קיים, ואף אחד לא אמר להם להסתכל למטה. לא הזהירו אותם מפני האפשרות שאולי, אבל רק אולי, זה לא יצליח על הפעם הראשונה. סיפורי הצלחה הם אחלה כל עוד הם מגיעים באיזון לסיפורי כשלון. אם מישהו היה טורח להסביר לי שהטוב בלי הרע הוא נאיבי מידי ולא באמת קיים, יש סיכוי שהרבה הלקאה עצמית הייתה נחסכת כבר אחרי הפעם הראשונה שמישהו אמר לי בפומבי "את כותבת חרא". היחס בין טשטוש העקבות להחצנתם החוצה הוא לא שוויוני, ולא פייר כלפינו. הגיע הזמן להפסיק למכור בולשיט בעטיפת קים קרדשיאן שגורמת לכולנו להרגיש לא מספיק טובות. צריך להיות מקום גם ל "מאחורי הקלעים" של עולם הזוהר, שמייצר לנו מרדף אחרי משהו שהוא פיקטיבי כמעט כמו המידות של המכנסיים.