לזה לא ציפיתי. חשבתי שליאור בסופו של דבר יזרום עם ירדן. שהקוקו שלה יהפנט אותו, שהחיזורים האגרסיביים יכבשו אותו ושהוא יהיה ממש חרמן וינצל את ההימרחות הבלתי פוסקת שלה עליו, להפגת הלחץ של החודש האחרון. בכל זאת, התקפי זעם כאלה לא רואים כל יום. אך הפלא ופלא, ליאור לא בחר באופציה הקלה, אלא הצהיר בפרק האחרון של "האח הגדול", שהוא מאוהב בתקווה. כן, כן, אותה תקווה שעבדה על כולם שהיא בהריון והיה אפשר להאמין, אותה תקווה יוצאת העדה האתיופית, אותה תקווה השמנמנה, אותה תקווה שרחוקה שנות אור – לא רק במראה אלא גם בהתנהגות – מהברביות העדינות שליאור היה רגיל לצאת איתן, לדבריו, הולכת לזכות בכל הקופה. וזה נפלא.

על כך שזו אחת העונות הכי משמימות של האח אין עוררין. עם העזיבה את קשת התכנית התדרדרה, הגעגועים לאסי וארז עדיין מבעבעים ולא תעזור המלתחה הכי מוגזמת של לירון וייצמן. מי שהתחילה עם פוטנציאל אדיר - כמו הסיכויים של רונן פייגנבוים להגיע לגמר - הפכה לצערי לשיעמומון מרוח. אחרי שרותאמילי ואורן חזן עזבו את הבית, בין אם קמלו מול המצלמות (רות), איבדו את זה (אמילי) או הביכו את עצמם בכל דרך אפשרית (נחשו מי), היה נראה שערוץ 13 יכול להניף דגל לבן. אבל הטוויסט בעלילה יכול להחיות את העונה הנוכחית, אפילו יותר מאשר אם גדי יחליט שהוא מתחיל לתרום לשדולת הנשים.

סיפור סינדרלה כזה אנחנו אוהבות. גדלנו עליו בקומדיות רומנטיות אמריקאיות דביקות, אלה עם להקת הרוק ששרה על גג בניין, או בנות עם תספורות קצרות ומחומצנות, וקליפסים של פרפרים בשיער. הסיפור הוא אותו סיפור – הבחור הכי שווה ובלתי מושג, מתאהב בחננה של השכבה, והם חיים באושר ועושר. עד הקולג' כמובן.

בגרסה הישראלית, קיבלנו את ליאור ההורס, שמלבד היותו עילוי גנטי, הוא גם "טיפולי" במידה הנכונה. אני רוצה ללטף אותו כשהוא בהתקף זעם, קצת להתחרמן מהעוצמה שהוא מפגין במהלך אחד, לשקוע איתו לשיחות נפש בלתי נגמרות, ולגלות כל פעם מחדש עד כמה הוא רגיש. תאכל לי את הראס, כפרה. ליאור הוא גור מגודל וקצת פצוע בגוף של גבר סקסי-על, ומעל הכל יש לו אמא מהממת, איזה מושלם.

בכל הטוב הזה זוכה עכשיו תקווה, שבישראל השמנופובית והגזענית, לא הייתה אופציה עבור ליאור, ולו לרגע. נכון שהיא ממש ממש יפה (איזה מזל באמת), חכמה (מאוד), אומרת את הדעות שלה בלי למצמץ (ובדרך מכובדת) והצליחה למצב את עצמה כפרסונה חזקה בבית, אבל תקווה היא עוד שני דברים: שמנה ואתיופית. וזה, לא עובר.

כלומר, לא אמור לעבור.

כי כשליאור "יביא" את תקווה הביתה, הוא יסנגר עליה ללא הפסקה. הוא יסביר את הבחירה שלו. הוא יספר פעם אחר פעם איך אפשר להימשך לאישה לא רזה, אישה שנחשבת בחברה לפחות שווה. לפגומה. תקווה היא אישה שצריכה לפצות על השומן שלה בהרבה תכונות אחרות, אין לה פריבילגיה לא להתאמץ. היא שמנה. ליאור שיקף את הקושי הזה, בכנות כואבת, באחת השיחות במיטה, כי למרות שהוא פיתח לתקווה רגש עמוק, הוא צריך "לבדוק אם הוא נמשך אליה". ועוד לא דיברנו על היותה אתיופית.

 

אם תשאלו אותי, אני לא קונה את ה"צריך לבדוק אם נמשך", כי ברור שהוא נמשך ועורג וחושק בכל קילו מהקילוגרמים העודפים (כביכול) של תקווה. ליאור צריך להבין אם יש לו כוח להתמודד עם חברה שתמשיך לסנן בכל פעם שיהיו יחד, שמגיע לו יותר.    

אין לי כעס כלפי ליאור. ההפך. אני נהנית מהכנות שלו. הוא בסך הכל משקף מה שרבים מהגברים בישראל חושבים. למי יש כוח להתעסק עם החברים והמשפחה שיעירו על בחירה בבת זוג שמנה? עדיף "ללכת על בטוח", על מישהי מהמיינסטרים, "כוסית". רוב הגברים בישראל מפחדים מנשים שמנות, כי לא ללכת בתלם, זה מפחיד. אבל לא ליאור. הוא אמיץ. מתברר שמאחורי הפנים היפות והגוף החטוב, יש גם אחלה לב, של אדם שבוחר מה טוב עבורו ולא מה טוב עבור הסביבה שלו. תלמדו ממנו קצת, גברברי ישראל, ואולי תגלו שיש עוד אלפי נשים מדהימות ונפלאות, שבסך הכל רוצות שתראו אותן.