שני סטטוסים מסעירים את הרשת בימים האחרונים. הראשון הוא פרסום שיחה אישית שהתקיימה בהודעות פרטיות בפייסבוק בין בחור לבחורה. השני הוא פומבי ופורסם על ידי ילדה בת 12 על קיר הפייסבוק של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. שניהם זכו לאלפי לייקים ושיתופים והעלו על נס את תופעת השיימינג- שימוש ברשתות חברתיות על מנת ללעוג ולהוקיע התנהגויות הנחשבות לפסולות. מה ההבדל ביניהם? במקרה הראשון, השיימינג הוא מוצדק. במקרה השני, מדובר בפרסום שלילי מיותר ומסוכן.

סיפור ראשון

בחור שולח לבחורה שהוא לא מכיר בקשת חברות בפייסבוק. היא מתעלמת ממנה. הבחור מתעקש, שולח הודעה "היי, את מאוד יפה אבל למה את לא מאשרת את בקשת החברות שלי?". הבחורה מודה על המחמאה וכותבת לו שהיא לא מאשרת אותו בגלל שהם לא מכירים. הבחור לא מרפה, טוען שלא כל מי שנמצא ברשימת החברים בפייסבוק הוא באמת חבר שלנו. הבחורה מבקשת לסיים את השיחה, כותבתו לו "כל טוב". הבחור פשוט לא מפסיק, שולח עוד הודעה. הבחורה מודיעה לו שמעכשיו הוא "חסום" לשיחות איתה. ומה קורה אז?

הו, טוב ששאלתם. אז הופכת הבחורה, זו שעד לפני מספר דקות כתבו לה שהיא "מאוד יפה" ל"שמנה, בצורה של אפס". הבחור שלא רואה בסירוב תשובה לגיטימית, מגיב בבוז למראה החיצוני של הבחורה, אותו מראה שבגללו מלכתחילה שלח לה הודעה.

הבחורה מצלמת את ההתכתבות ביניהם ומעלה אותה לפרופיל האישי שלה. התגובה לא מאחרת לבוא. הבחור שולח עורך דין מטעמו בדרישה להוריד את הסטטוס תוך איום בתביעה. כמחווה של רצון טוב, לדבריה, היא מוכנה לטשטש את שמו של הבחור אבל לא להוריד את הסטטוס. לרוע מזלו של הצעיר, זה כבר מאוחר מדי.

האירועים ברשתות החברתיות מתרחשים במהירות. אדם מפרסם סטטוס, אנשים אחרים משתפים את הסטטוס שלו, חברים שלהם משתפים את השיתופים ותוך שעה הופך אותו הסטטוס לשיחת היום. ההתכתבות בין השניים פורסמה במאות פרופילים שונים (עם ובלי טשטוש תמונתו). הבחור, סטודנט צעיר באוניברסיטה העברית, יאלץ כעת להתמודד עם האמירות המביכות שלו ולהסביר את התנהגותו מול חבריו הקרובים ובני משפחתו. בהחלט לא נעים. בהחלט מוצדק.

אז נכון, הבחור לא נגע בה, לא הציע לה הצעות מגונות, לא תקף אותה פיזית ולא אנס אותה. למען האמת, הבחור עשה פעולה רגילה ומוכרת לעייפה עבור נשים- הוא "רק" הטריד אותה. הטרדה וירטואלית דומה מאוד להטרדה במרחב הציבורי: אישה הולכת ברחוב, מישהו "מתחיל" איתה בבוטות, היא מתעלמת וממשיכה ללכת או מסרבת ובתגובה היא שומעת "מי בכלל התחיל איתך, יא מכוערת? מי ירצה לגעת בך?". זוהי סיטואציה מוכרת. מוכרת מדי - כמעט לכל אישה. אין יותר מדי מה לעשות באותו רגע נתון ולא נעים - מלבד לסנן קללה ולהאיץ את מהירות ההליכה. בפייסבוק, לעומת זאת, המציאות שונה.

העמוד בפייסבוק הוא לא החברה הקרובה שלך, אלא קהל קוראים שיכול לקבל תוך כמה שעות ממדים מפלצתיים. סטטוס אישי על בחור מטריד שפורסם בפרופיל הפרטי, לעיניהם של חברים בלבד עשוי להפוך לויראלי במהירות ולבייש בפומבי את המטריד. במקרה של הטרדה מהסוג הזה, פרקטיקת השיימינג היא לגיטימית.

הגיע הזמן שגברים יפנימו: אי אפשר יותר להטריד בחורה ולשמור את דבר ההטרדה בסוד. רוצים להטריד? קחו אחריות על התוצאות. קחו בחשבון שההתנהגות הנלוזה שלכם עשויה "לקבל כנפיים" ולהגיע לאנשים שהייתם מעדיפים לחסוך מהם את החשיפה אליה. כל עוד אמרתם את הדברים ויש לכך הוכחות, אין כאן דיבה ואין כאן לשון הרע. יש כאן הטרדה דוחה במיוחד שלפני עידן הפייסבוק והרשתות החברתיות, לא הוענשתם עליה. לא עוד.

סיפור שני

ילדה שמעריצה את ג'סטין ביבר מוצאת דרך יצירתית לנסות ולהביא את הזמר האהוב שלה להופעה בארץ הקודש- פנייה נרגשת לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, על ה"וול" שלו בפייסבוק. בניסוח ילדותי, חינני ותמים מנסה הילדה לשכנע את ראש הממשלה שכדאי לו לעשות מאמץ ולהביא את הזמיר להופעה. היא כמובן מפרטת למה היא מעריצה את ביבר ומדוע התערבותו של נתניהו חיונית בעיניה. מדובר בסטטוס ארוך, מעין מכתב שפתוח לעיני עשרות אלפי גולשים.

אין ספק שהבקשה כשלעצמה משעשעת. הרי נתניהו הוא לא ממש מפיק אירועים וככל הנראה, יש לו שניים-שלושה דברים חשובים יותר לעשות מאשר לספק את הגחמות של הביבריות (מעריצות ביבר הזעירות). מרבית הגולשים שנתקלו בסטטוס פשוט צחקו בקול. כמה מהם החליטו שגם החברים שלהם צריכים לצחוק ושתפו את הסטטוס בתוספת משפט-שניים משל עצמם. הסטטוס הגיע לעמוד "סטטוסים מצייצים" ותוך שעות אחדות זכה לאלפי שיתופים ותגובות. השיימינג שעברה הילדה היה מזוויע. גולשים ביזו אותה, כינו אותה מטומטמת וטיפשה, הרהרו בקול על החינוך שהעניקו לה הוריה והציגו אותה כדוגמא לדור הנוכחי אותו כינו בתקיפות "רקוב". רק דבר אחד הם שכחו- מדובר בנערה שלא עשתה דבר לאיש. בבקשה התמוהה שלה לא טמון שום פשע. בניגוד לבחור מהמקרה הקודם, היא לא פגעה, לא הטרידה, לא השפילה ולא ביישה אף אדם. לכל היותר, תוכלו להאשים אותה ב"טיפשות נעורים", אותה טיפשות שרובנו היינו נגועים בה בגיל העשרה.

אז נכון, היא כתבה את הפנייה תחת שמה הפרטי. נכון, מבחינה חוקית, כולם רשאים לפרסם את המידע ולצחוק "על חשבונה" ללא הרף. רק כשכאן אין בחור בוגר שאמור וצריך לקחת אחריות על אמירותיו אלא ילדה קטנה שלא מבינה עדיין את המדיום ואת ההשלכות שעשויות להיות לו. אנחנו, לעומת זאת, אמורים להבין. אנחנו אמורים להבין שבוז והוקעה פומבית של ילדה עשוי להסתיים באסון. אנחנו אמורים להבין שבגיל השברירי הזה, בו לדברים שכותבים עלייך בפייסבוק יש משמעות-על, לעג והשפלה בפרהסיה, יכולים לדחוק את הנערה לקצה. והרי כבר היינו בסרט הזה. ילדים וילדות בכל רחבי העולם התאבדו בעקבות מה שמכונה "בריונות רשת". אין שום דבר לגיטימי בהלבנת פניה של ילדה קבל עם ועדה, רק אלימות וחוסר רגישות.