פרשת המורה שתמונותיה הופצו על ידי אחד מתלמידיה, שהתפוצצה השבוע ברעש גדול העלתה לדיון את התנהלותה של המערכת ברגעי משבר (בואו נשעה את המורה), את התנהגותם של תיכוניסטים (וואו! המורה ערומה! בואו נפיץ את זה) ואת הפער הטכנולוגי בין מורים לתלמידים ("אף אחד לא טרח ליידע אותי שאם אני מכניסה את כתובת המייל הפרטית שלי כל הנתונים הפרטיים שלי עלולים להיחשף"). נדמה שנאמר כבר הכל: החיטוט של התלמיד נע בין מעשה קונדס לעבירה פלילית, ההשעיה של המורה היא פגיעה חמורה בה ובפרנסתה על לא עוול בכפה והמערכת, כמה לא מפתיע, מטומטמת בצורה שלא תיאמן. איכשהו, הלקח החשוב ביותר מהפרשה הזו נדחק לפינה.

יש משהו משותף בין המורה לתלמיד. קוראים לו בורות. ולבורות הזו יש כוח בלתי נתפס. היא יכולה להרוג אדם, היא יכולה לחסל לו את הקריירה, היא יכולה לשלוח אותו לכלא והיא יכולה לגרום לו לא לרצות לצאת יותר מהבית לעולם.

המורה שהביאה את הטאבלט לכיתה לא הבינה את הכלי הטכנולוגי שברשותה. לא היה לה מושג שלהשאיל לאדם אחר את הטאבלט/המחשב/הסמארטפון שלך זה קצת כמו להשאיל לו את החיים שלך לכמה רגעים. על אחת כמה וכמה, אם החיים שלך כוללים תמונות עירום. לעומתה, התלמיד החטטן שלה דווקא כן הבין את הכלי הטכנולוגי. הוא הבין אותו היטב. הוא ידע איך, מה ואיפה בדיוק לחפש מידע על המורה שלו שממש לא קשור להוראה. מה שהוא ככל הנראה לא הבין זה את המשמעות של המעשה. מילא, להגיע לתמונות שלא היו מיועדות לעינייך ולצפות בהן אבל להעביר את התמונות בוואטסאפ לכל החבר'ה זו כבר עבירה פלילית. יש הבדל גדול בין להיחשף בטעות (טעות חלקית. התלמיד לא ידע שיש שם תמונות עירום ולכן אי אפשר להניח שחיטט בטאבלט במיוחד בשביל למצוא אותן. מצד שני, אין ספק שהוא חיפש מידע קצת יותר אטרקטיבי ממצגות לשיעור היסטוריה) לבין להעלות אותן לרשתות החברתיות.

ההבדל הוא לא רק במובן הפלילי אלא במובן המוסרי. סקרנות של נער לגבי חייה הפרטיים של המורה שלו הייתה כאן מאז ומעולם. לו הייתי בת 16 כרגע והיה מתגלגל לידיי מחשב-לא-שלי יש סיכוי טוב שהייתי פותחת כמה קבצים שלא היו אמורים להיפתח. זה אמנם לא בסדר אבל יותר משזה הופך אותי לעבריינית, זה הופך אותי לילדה קטנה. מה שיהפוך אותי חד משמעית לעבריינית הוא ההפצה של הקבצים הללו. האם הנער מבין את המשמעות של הפצת קבצים בוואטסאפ? האם הוא מבין שהדרך מהוואטסאפ לפייסבוק ומשם לגוגל קצרה מאוד? האם הוא קולט שמה שעלה לגוגל - עתיד להישאר שם לדיראון עולם? האם הוא הוא יודע שבמעשה הזה הוא קובר במו ידיו את המורה שלו? האם הוא באמת חפץ להרוס את חייה ולגרום לה לפרוש מעולם ההוראה לתמיד? והשאלה החשובה ביותר- האם מישהו, בכל שנות חייו הקצרים, טרח ללמד אותו שיעור על טכנולוגיה? לא, אני לא מתכוונת לשיעור שיסביר איך להשתמש בטכנולוגיה. הוא ויתר בני גילו יכולים לכתוב מערך שיעור כזה. אני מתכוונת להכוונה והדרכה לגבי המשמעויות של המדיה הזו- וואטסאפ, פייסבוק, טוויטר, גוגל- ובעיקר לגבי ההשלכות שלה.

כנראה שלא.

התלמיד הסורר הוא לא היחיד שלא מבין את המדיום. במהלך מבצע צוק איתן, אנשים רבים העבירו את שמותיהם של החללים בוואטסאפ ואלה הגיעו למשפחות עוד לפני שקיבלו את ההודעה הרשמית. האם מפיצי המידע - סביר להניח שכולם אנשים מבוגרים - הבינו שהם פוצעים את הלב לאימהות ולאבות שילדיהם נהרגו? האם הם התכוונו לעשות כן? האם קלטו כמה כוח יש למדיום וכמה מהר עוברות השמועות הרגישות ומגיעות לאוזניים זרות? כנראה שלא.

לפני כשנה כתבתי כאן על שיימינג מחריד שבוצע בילדה בת 12 בפייסבוק. הילדה, תלמידת כיתה ו', מעריצה את ג'סטין ביבר. בתמימות ילדותית, היא החליטה לבקש מראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, להביא את הזמר הנערץ עליה להופעה בארץ. אכן, מחשבה תמימה ולא-חכמה במיוחד. היא העלתה פוסט שתמימותו משעשעת להפליא על הוול הרשמי של ראש הממשלה. הוול של נתניהו, כמו הוול של אישי ציבור רבים אחרים הוא וול פתוח. כולם יכלו לצפות בפוסט. גולש אחד החליט לשתף את הפוסט והשאר היסטוריה. הבקשה המוזרה הגיעה הגיע ל'סטטוסים מצייצים' ותוך 3 שעות נערמו להן אלפי תגובות מזעזעות. המגיבים לא חסכו במילים: "את ההוכחה לזה שהאנושות הייתה צריכה להיכחד מזמן", "מי לכל הרוחות חינך אותך?", "את היצור הכי טיפש שנתקלתי בו בחיים" וכו וכו'. בשורה התחתונה, אני לא יודעת איך הילדה הקטנה שרדה את הלילה ולא הייתי מתפלאת אם הסיפור הזה היה נגמר בניסיון התאבדות. הילדה לא הבינה את כוחו של פוסט בפייסבוק (וגם את ההבדל בין פנייה אישית לפוסט ציבורי) וגם הגולשים לא קלטו את הכוח ואת התפוצה של המילים שלהם.

ועכשיו שאלה: מה עושה מערכת החינוך כדי להתמודד עם הטכנולוגיות הללו? תשובה: לא הרבה. היא בעיקר נלחצת מההתקדמות המהירה של העולם והיא בעיקר מפגרת מאחורי התלמידים שלה. המערכת לא מתמודדת כראוי עם טכנולוגיות חדשות, לא עם המורים ולא עם התלמידים. אנחנו נותנים למורה טאבלט, דורשים ממנה לסנכרן אותו אבל לא מסבירים לה מה המשמעות של הסנכרון הזה. במקביל, אנחנו נותנים לילדים כלי נשק ביד ומצפים מהם שידעו לתפעל אותם בתבונה ובאחריות.

בשורה התחתונה, המורה לא יודעת את הטכנולוגיה אבל מבינה את המשמעות והתלמיד יודע את הטכנולוגיה אבל לא מבין את המשמעות. מעניין כמה פרשיות של דיני נפשות עוד יקרו פה עד שמישהו במערכת החינוך יחליט ללמד את הכפופים לו את אחד השיעורים החשובים של חייהם. איכשהו, זה לא פחות חשוב ממתמטיקה.