בקרוב ימלאו 33 שנים מאז נחטף אוטובוס קו 300 מתל אביב לאשקלון באחת הפרשיות הסבוכות, השנויות במחלוקת והקשות ביותר שידעה ישראל בתולדותיה, מוסרית ומשפטית. למען האמת, סביר להניח שלא רק שאנחנו לא יודעים מי הכה למוות את מג'די אבו ג'אמע וסובחי אבו ג'אמע אלא שגם שעם כל התשאולים, ועדות החקירה והעדויות הסותרות סביר שלעולם לא נדע.

אבל אולי זה לא משנה. איכשהו פרשיית קו 300 שבה וצפה בתקשורת הישראלית בדיונים על משתתפיה ומעורבים אחרים שהוסיפו להחזיק בעמדות כח והשפעה, כמו איציק מרדכי, אהוד יתום, משה ארנס, שמעון פרס והשאלות שרדפו אותה בהיבט המוסרי. הוא עלתה שוב לדיון ציבורי נרחב לאור המשפט של החייל אלאור אזריה שירה במחבל מנוטרל ששכב על הקרקע. האם אזריה הוא ממשיך דרכם של משתתפי מעגל המכות באותו שדה ופילוסופית?

"מפיגוע מיקוח מחבלים לא יוצאים חיים"?

השיח סביב האירוע הפך ברבות השנים לצבאי, לוחמני ומיליטריסטי ונדמה שהאירועים שקרו אחריו מחקו את טיבו האמתי, את החטיפה עצמה ומה שקרה בה ואת הנשים שתרומתן באירוע הייתה מכרעת.

ב-12 לאפריל חטפו ארבעה מחבלים אוטובוס אגד במטרה לנהל משא ומתן על שחרור הנוסעים בתמורה למחבלים שהיו כלואים בישראל. היה זה יום חמישי והאוטובוס היה עמוס. 41 נוסעים.  לא היו אז טלפונים סלולריים והמחבלים תכננו להסיע את האוטובוס לרצועת עזה. גבורה של אישה אחת מנעה מהם לממש את התוכנית.

מרגלית תנעמי, אחת מנוסעות האוטובוס מספרת על אסתר בן חור "היא היתה בהריון והתחילה לעשות בעיות. עשתה את עצמה, אמרה שהיא רוצה להקיא, שהיא לא מרגישה טוב, לא שהיא יולדת אבל... נתנו לה לרדת באשדוד. היא סיפרה לנו אחר כך שעצרה משאית. בהתחלה נפגשנו, החטופים, נפגשנו כל שנה וגם פגשנו את הנהג של המשאית. הוא סיפר שאמרה לו. שהיא צעקה שבאוטובוס שירדה ממנו יש מחבלים. הוא לא האמין לה... היא רבה איתו ובסוף הוא נכנע לה וצלצל למשטרה וככה באשקלון הם כבר חיכו שם. היא יצאה מהאוטובוס בהיסטריה. צורחת וככה הוא אמר, שלא האמין לה ורק כי לא היתה לו ברירה כי היא צורחת, הוא התקשר אליהם". בן חור שהזעיקה את המשטרה ומנעה בכך מן המחבלים להוציא לפועל את התוכנית לא היתה הגיבורה היחידה בארוע.

השתלטות סיירת מטכ"ל על האוטובוס

השתלטות סיירת מטכ"ל על האוטובוס. צילום מסך

על האוטובוס ישבה גם אירית פורטוגז, חיילת מחיל המודיעין, רק בת 20. פורטוגז לקחה על עצמה טיפול בנוסעי האוטובוס ותיווך בינם לבין המחבלים וכן טיפול בפצועים. תנעמי מספרת שפורטוגז לקחה על עצמה גם תחומיי אחריות לא צפויים. "היא הייתה אישה גדולה. מלאך היא הייתה. עזרה לנו עם הפצועים בדרך, שמה אינפוזיה וגם דאגה לחלק את האוכל שהכניסו לנו מהחלונות. היא הסתובבה בינינו וחילקה לכולנו. עשינו שירותים בקצה של האוטובוס מאחורי הדלת האחורית שמה עשינו, והיא באה כשעשינו וכיסתה אותנו".

כשאני מספרת לה שיש גרסא שטוענת שפורטוגז נהרגה באירוע כיוון שחיילי סיירת מטכ"ל צעקו ליושבי האוטובוס להוריד את הראש ופורטוגז קמה היא קובעת מיד "לא! בחמש בבוקר הצבא החליט לפוצץ וכשהם ירו מהדלת האחורית היא כבר עמדה כי החזיקה את האינפוזיה לאחד הפצועים וככה היא נהרגה". גם תנעמי בעצמה התנגדה לחוטפיה. "בבית היו לי שישה ילדים והוא (המחבל) אומר לי "מה את צועקת?" התפללתי והוא חטף לי את התהילים מהיד. חטפתי לו בחזרה! דיברתי איתו בערבית ואמרתי לו "לא חבל עלייך? אתה צעיר, בן 17 ולא תהיה לך משפחה וילדים. הוא ענה לי "את תמותי וגם אני אמות" כן, הוא ידע שימות אבל הקב"ה אמר שאני לא".

אירית פורטוגז ז"ל.

אירית פורטוגז ז"ל. צילום מסך

אבל גם בחשיפת הארוע תרומתה של אישה נדחקה הצידה. ענת סרגוסטי היתה בוועידת מפלגת העבודה כשנודע לכתבים ולעיתונאים באירוע  על חטיפת האוטובוס. סרגוסטי שהייתה במקום עם רכב לקחה עמה עוד שלושה: שמוליק רחמני, נחום ברנע וצ'יבי שיכמן. ארבעתם הגיעו לדיר אל בלאח כשנהג מקומי מכוון אותם אל האוטובוס.

"כל הצלמים עמדו מצפון ורק אנחנו מדרום. כל פעם ניסינו להתקרב וגירשו אותנו. כל הלילה ישנו באוטו. ביום שישי עם אור ראשון (13.4.84) השתלטו על האוטובוס ודובר צה"ל נתן לנו לצלם בתוך האוטובוס את הגופות של המחבלים ההרוגים. היה מלא בלאגן ומלא צוותים זרים. באותו ערב היה גם מרכז העבודה וגם מרכז הליכוד בגני התערוכה. גדודים של עיתונאים יצאו ורצו לשם. ראינו אותם (שני המחבלים החיים) הולכים על הרגליים. שמוליק צילם תמונה ברורה אבל לא רצה לפרסם בגלל בטחון המדינה. צ'יבי צילמה מרחוק ומאחור.

עבדתי אז ב"העולם הזה" ואמרתי לשמוליק "יש פה משהו!" פיתחתי והדפסתי. הלכתי לעורך, אורי אבנרי, הביתה ביום שישי, כשכל המדינה כבר מתה. בשבת כבר שלחנו את זה לצנזורה. אבנרי אמר לי "תכתבי" הצנזורה מחקה לנו בריבועים לבנים, הם לא אישרו אבל פרסמנו, ככה, עם ריבועים" (השער פורסם בשלישי בערב ה-17.4 - חמישה ימים לאחר החטיפה).

אני שואלת אותה אם הייתה ראשונה לפרסם תמונה של מחבל מובל חי מזירת הארוע "כן, אני הייתי ראשונה. כבר בשלישי, אז היה יוצא "העולם הזה". היה לנו פחות יח"צ אבל זה היה לפני "חדשות" שכולם זוכרים שסגרו אותו. לא בגלל התמונה שהם פרסמו אלא כי הם פרסמו שמוקמת ועדת חקירה".

תמונתה של ענת סרגוסטי כפי שפורסמה בתאריך 25.4.84 לאחר הפיגוע בשער "העולם הזה"

שער חדשות עם תמונתו המפורסמת של אלכס ליבק פורסם בתאריך 29.5.1984

שער חדשות עם תמונתו המפורסמת של אלכס ליבק פורסם בתאריך 29.5.1984

אלכס ליבק הוא האיש שניתן לו הקרדיט על החשיפה ותמונתו אמנם יותר ברורה מזו של סרגוסטי. ליבק אולי גיבור אבל סרגוסטי לא פחות גיבורה ממנו.

אלכס ליבק טרם הגיב .