הבוקר פורסמו שמותיהם של שני הצעירים שגופותיהם נמצאו אתמול במלון הרודס באילת, במה שלמראית עין עלול להצטייר כהתאבדות כפולה. ברוך אינדיג ואודליה בכר, שני צעירים בשנות ה-20 לחייהם, נמצאו ללא דופק בחדר המלון, כיממה אחרי שהיו אמורים לעזוב. קצין הביטחון של המלון נשלח לבדוק את החדר ומצא את הגופות כשידיהם אזוקות זו לזו, ולצידן מכתב התאבדות שמסביר מדוע בחרו לשים קץ לחייהם.

"המוות המיסתורי של ברוך ואודליה במלון היוקרתי", כך כינו את המקרה באחת הכותרות באמצעי התקשורת. רק שמה שכלאחר דבר מתהדר בתואר אפוף רומנטיקה כמו "מיסתורי", למעשה היה כרוניקה כואבת ומצמררת של טרגדיה ידועה מראש, פשע שמזין פשע שמזין עוד פשע. כאלו שמתרחשים מתחת לאף שלנו מדי יום, ושום דבר לא נעשה כדי למנוע מהם להיגמר בדיוק כפי שנגמר הסיפור המצמרר האחרון.

ברוך שירת איתי בצבא. הוא הגיע לגלי צה"ל כשדרן מוכר מהתחנה החרדית "קול חי", והפך למפיק במחלקת התוכניות. הוא היה עוד חייל אחד מתוך 100 חיילים נוספים, ששירת בבניין אחר והתעסק בתוכניות אחרות ממני וההיכרות בינינו הייתה מצומצמת. לעיתים היה ניגש לבקש עזרה בבחירת שירים לתוכנית עליה עבד או סתם לבקר במשרדי התקליטייה, כאילו חיפש לנהל סמול טוק.

ברוך היה מה שמכונה "עוף מוזר". באופן טבעי כחרדי שמשתלב בסביבה חילונית מאוד, ברובה גם תל אביבית ליברלית. הוא היה מאוד נחמד וחברותי. חותר להכיר את האנשים שסביבו ולהשתלב, חותר למגע - במקרים לא מעטים גם לא בצורה נעימה, כזו שמנצלת את הנחמדות כדי לגנוב קצת יותר ממה שנוח לצד השני לתת, כך הרגשתי באופן אישי. אבל משהו בי אמר, 'זה בסדר, הוא לא מכאן. הוא לא מודע למה מקובל ומה לא', ובכך פטר אותו בסופו של דבר כבחור קצת מוזר, אבל באמת נחמד, ונדמה שבעל כוונות טובות.

ברוך אינדיג ואודליה בכר

בדצמבר האחרון פורסם כי חייל גל"צ הואשם בשורה של עבירות מין ומרמה. לפי כתב האישום שהוגש  במהלך שירותו בין 2013-2015, הוא פרץ לחשבונות פייסבוק של בנות התחנה, העתיק מתוכם תמונות אישיות ואינטימיות ושמר אותן על מחשב של חבר אחר בתחנה הצבאית – ללא ידיעת החבר, והחזיק בעשרות חשבונות מייל וסיסמאות אישיות. עוד נכתב בכתב האישום כי החייל השתלט על חלק מחשבונות המייל להם פרץ, התחזה לאחרים, התכתב תחת שמם וקיבל במרמה תמונות אינטימיות של תשעה אנשים שונים. מתלוננת אחת טענה כי הוא מצא בחשבון הפייסבוק שלה תמונות עירום בין השאר, אותן שלח ל-11 אנשים ללא הסכמתה. אותו חייל, כך פורסם בדצמבר, היה ברוך אינדיג.

כמובן שהידיעה על כתב האישום הזה הייתה מטלטלת, עבורי ועבור חברותיי. אותן בנות, חיילות (וגם חיילים) שנפגעו ממעשיו שירתו גם הן לצידי. כמה קרוב, חשבתי. באיזו קלות אני הייתי יכולה למסור פרטים אישיים וליפול לפח. וכעסתי. כעסתי על העוול שנעשה לחיילות המוכשרות והחכמות שבשירותן הופכות את התחנה לביתן, מעבירות בה הרבה מעל ל-12 שעות ביממה, מגיעות למצבי לחץ בלתי אפשריים - בלי שינה או מנוחה. כעסתי שזה היה גמולן. כעסתי שמישהו בחר לנצל את תחושת הבית שנכפתה עלינו כדי לפגוע בפרטיות שלהן בצורה כל כך חמורה.

למרות שאינדיג לא הורשע באותם פשעים, ההאשמות החמורות עשו את שלהן. מרגע בו פורסם שמו, ברוך נודה. חברים, גם אם לא קרובים, אשר רכש במהלך שירותו הצבאי, ברחו ממי שסומן כמסוכן לפרטיותם. גם אני לא היססתי ללחוץ על כפתור ה-"Unfriend". אותו ספק שאפשר לי לסכם את התחושות המשונות סביב אותו מכר כעוף מוזר אך לא מזיק, נמחק ברגע שעלה החשד לנזק. לא נותרה בי חמלה כלפיו, ואני בטוחה שאני לא היחידה.

חלק ממה שהפך את אינדיג לעוף מוזר בעיניי, מעבר להתנהלותו בתחנה, היתה הנוכחות שלו בפייסבוק. הוא היה מאלה שחושפים יותר ממה שנוח לנו לדעת. שמפרטים יתר על המידה על חייהם האישיים, נותנים דרור להשתפכויות רגשיות על גבי עמודי הרשת וחושפים את מכאוביהם גם בפני מי שיש להם עימם רק קשר קלוש.

הבוקר גיליתי שבחודשים בהם ברוך כבר לא היה חבר שלי בפייסבוק, התופעה הזו רק הלכה והתעצמה. הנטייה הזו לחשיפת יתר, שעשויה להיתפס כמביכה אך גם כאמיצה ומעוררת הערכה, הובילה את החייל המנודה לספר להמונים (ולא רק לחבריו, גם בפוסטים פומביים ובבלוג) על טראומות העבר החשוכות ביותר שלו. בתקופה הזו, בה הספיק לחזור בשאלה, ברוך סיפר בגילוי לב לא פעם על פגיעה מינית חמורה שעבר כילד צעיר.

"אתה בטח לא זוכר אותי נכון? פגעת בהרבה ילדים – איך תזכור רק אחד פיצי. אני הייתי הילד הבלונדיני ההוא עם הפאות שבכוח ניסה לסדר אותן מאחורי האוזניים. הילד מהספסל החמישי. אהבת מאוד לגעת בי כשאני שוכב על הברכיים שלך... אתה יודע שכבר כתבתי עליך כאן? ממש לא מזמן, לפני חצי שנה בערך, כתבתי עליך אחרי שהיה בי מספיק אומץ לחשוף את זה ברבים. אבל מה זה נתן? בערך וחצי כלום. כמה עשרות אנשים שקראו את זה, זרקו כמה מילות גנאי לגביך והמשיכו הלאה. אבל אני? אני כמעט כל יום קורא את הפוסט ההוא שוב ושוב, מנסה להבין. מנסה להבין אותך, מנסה להבין איך יכולת. רק מנסה, לא מצליח... ואתה יודע מה הכי כואב? שאחרי מה שעשיתי בגללך בשנה אחרונה, לאנשים ממש קשה להזדהות איתי. כי אני סוג של פושע. חברים הכי טובים שלי נטשו אותי. חלקם כי באמת פגעתי בהם. חלקם לא. אז נשארנו רק אתה ואני מתחת לשמיכה, רבים וצועקים אחד על השני. אז תן לי לצעוק את זה חזק לכרית, אתה הרסת לי את החיים. לי ולעוד הרבה ילדים שפגעת בהם. לי ולעוד הרבה אנשים שאני ועוד כמה ילדים פגענו בהם. אתה יושב בכס חוד הפירמידה של תעשיית רוע ומעשים רעים! אתה בעשר אצבעות (תרתי משמע) כיבית לנצח את מי שיכלתי להיות – ובו זמנית הדלקת את מי שאני היום".

את המילים המצמררות הללו כתב ברוך בבלוג שלו ב-23.2, אך הן הגיעו לעיני רבים רק היום, עם הידיעה על מותו.

והוא צודק.

הנה הוא, מעגל הרוע הקשה מנשוא של הפגיעות המיניות, נחשף במלוא כיעורו וזוועותיו. לאף אחד מאותם חברים שהשאירו את ברוך מאחור ברגע בו הוא הסתמן כתוקף, לא היה מושג שברוך עצמו הוא קורבן.

וגם לא היינו שם כדי לשמוע. לא נשארנו בסביבה כדי לתהות עד הסוף על קנקנו של האדם הזה, לחשוב מה הוביל אותו לסטיות כל כך עמוקות שהוציא כנראה לפועל כתוצאה מפגיעה קשה על חשבונן של אחרות, ולהבין שהשורש שלהן נטוע עמוק במקום שמעולם לא זכה לטיפול ראוי. לא היינו שם כדי לתת לנורה האדומה להידלק.

אותנו, אי אפשר להאשים. אנשים פרטיים שמזהים סכנה ומעדיפים להתרחק ממנה ככל האפשר. אני לא מאשימה גם את החברים הטובים ביותר שבחרו להתנתק ברגע. אבל אני כן מאשימה אותנו כחברה. אני כן רואה במקרה הטרגי של ברוך – ושל בת זוגו אודליה בכר אשר חייה נלקחו בצמוד לחייו, אלוהים יודע מה הסיפור הנורא שעבר עליה – כתעודת עניות לחברה שלא יודעת להתמודד עם תקיפות מיניות. שנותנת לקורבנות לסחוב את הכאב העמוק שנים על גבי שנים מבלי לקבל מענה, מבלי לקבל עזרה. רק משתיקה ומעלימה. תאמרו שזו לא החברה שלנו, החברה החרדית. ששם משתיקים, לא כאן. אבל הטרגדיה הזו התרחשה באילת, ולא במאה שערים. והאנשים שסבלו מאותו תוקף שפגע בו מסתובבים בקרבנו גם הם, בלי שנדע אם מישהו מהם בדרך להפוך לטרגדיה הבאה.

המעגל האינסופי של קורבן הופך תוקף כמובן לא מסיר אחריות מאותו קורבן. הסיפור הזה לא גורם לי לכעוס פחות על ההאשמות שאינדיג נשא על גבו, ולא מפחית מחומרתן. אבל הוא מוסיף הבנה כואבת אחת – אנחנו לא מתמודדים עם תקיפות מיניות. לא עם התוקפים, ולא עם הקורבנות. ההתייחסות הדיכוטומית מאפשרת לנו בקלות להסתכל על כל תוקף כרע מוחלט ולנדות אותם לשולי החברה לעד. המציאות, כידוע, אינה שחור ולבן.

וברוך? מבחינתי, אי אפשר לכעוס עליו בלב שלם, אבל גם לא לסלוח. המעשים בהם הואשם הם נוראים, אבל גם המעשים שנעשו לו. ולמעשה זה כבר לא משנה. לא לו לפחות. אולם זה כן יכול לשנות לאנשים שכמותו, שממש עכשיו צריכים שנשמע אותם, רגע לפני שהרגשות יהפכו למעשים, אולי נוראים. המעגל הזה קיים ומוזן ללא הרף.