ערב ראש השנה שבה לתודעתנו אחת הפרשות המרעישות ביותר של הטרדה מינית בתקשורת הישראלית. מקומה בתודעה הציבורית הצטמצם משמעותית אחרי שבע שנים רעות של הטרדות ועבירות מין חמורות יותר, שנערמו עליה עוד ועוד – וכידוע, אף פעם לא היו לנו שבע שנים טובות. עם זאת, לא נדרש הרבה כדי לרענן לציבור הישראלי את הזיכרון ולהשיב לכותרות את האירוע.

 

עוד באון לייף: 

 

לפני כשבע שנים, מי שצפה בערוץ הלייב של תוכנית הריאליטי הפופולארית "האח הגדול" נאלץ להאזין לעורך התוכנית יורם זק הפונה לדנה רון, אחת ממשתתפות התוכנית, בשידור החי באופן הבא: "ערב טוב דנה, יש לך חצי דקה לפנות אל הצופים בבית ולשכנע אותם למה את זו שרוצה שאני אשחק לה עם הבולבול בין השדיים". גם הצופים הישראליים, המורגלים לאמירות סרות טעם וגסות רוח בחסות התקשורת, הוכו בהלם.

 

זמן קצר לאחר האירוע נודע כי רון בחרה לקבל את התנצלות העורך ולא לפעול נגדו או נגד גורם אחר מטעם הפקת התוכנית וזכיינית השידור "קשת". הצטערתי על ההתפתחות. מעולם לא עלה בדעתי להאשים נפגעת עבירת מין, קלה כקשה, בבחירתה שלא להפעיל בעצמה את תחנות הצדק. תפקיד ה"מתלוננת" הוא כידוע כפוי טובה ותובע מהנפגעת מחיר כספי, נפשי וחברתי כבד. לצד הכבוד העצום לאמיצות הבוחרות לשאת את העול, יש בי הבנה ואמפתיה עמוקות לאלה הבוחרות להניח את החוויות הקשות מאחור ולהשתקם.

אלא שלא תמיד ניתן להניח את העבר האלים מאחור ולשכוח ממנו. ערב ראש השנה התבשרנו כי רון לא הצליחה להשתקם אחרי שבוזתה בתקשורת לעיני ולאוזני של מאות אלפי צופים, בריאותה הנפשית הידרדרה ונקבעו לה 20% נכות. לאחרונה, כפי הנראה אחרי ששקלה היטב את האפשרויות הזמינות עבורה, בחרה לתבוע את הזכיינית קשת, את עורך התוכנית יורם זק ואת המפיק אלעד קופרמן בתביעה של מעל משני מיליון וחצי שקלים, שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. מכתב התביעה עלה, דרך אגב, כי לא מדובר באירוע חד פעמי, וכי זק המשיך להטריד את רון גם אחרי הפרשה. "ההטרדות המיניות מצדו של הנתבע נמשכו, כך למשל, אמר הנתבע לתובעת מספר פעמים בחוסר רגישות 'איזה מזל היה לי שאמרתי בולבול ולא זין'". עוד עולה מכתב התביעה, כי זק התקשר לרון כדי לומר: "נראה לך שאם זו לא היית את הייתי אומר את מה שאמרתי?".

 

אין ספק כי מדובר באירוע מביש, המכתים הן את התקשורת הישראלית והן את החברה המכילה והמטפחת תקשורת כזאת. עצוב לגלות, כי הנפגעת הישירה של הטרדה מינית נתפסת כגורם היחיד אשר על כתפיו מוטלת האחריות לעשיית הצדק. ברגע בו היא החליטה, בזמנו, כי העול כבד עליה – התנערו מהבעיה כולם. הציבור, הרשות השנייה, זכיינית השידורים – כל אלה נראו אדישים או לכל הפחות פסיביים לנוכח הפרשה. "זה עניינה והחלטתה", אמרנו לעצמנו יחד, תוך עצימת עיניים לעובדה כי גם אנו וילדנו נפגעים מהבריונות המילולית שנכפתה עלינו.

 

רון, הנפגעת הישירה מהפרשה, החליטה שההבלגה אינה משתלמת לה. לכאורה, ניתן היה לצפות כי הציבור הישראלי יברך אותה על האומץ והנכונות למקם את עצמה בחזית המאבק נגד ההטרדות המיניות. באופן מפתיע, לא זו הייתה התגובה הציבורית. בתגובה לידיעה על התביעה, יצאו צבאות הטוקבקיסטים ובריוני הרשתות החברתיות נגד רון בגלל עצם ההחלטה לפנות למנגנון אכיפת החוק. היא הואשמה בהגשת תלונה מאוחרת מדי (בסמוך לסיום תקופת ההתיישנות), בכך שקיבלה בעבר תוכנית טלוויזיה מאותה זכיינית והנחתה אותה במשך תקופה, וכמובן בכך שהסכימה להבליג אבל אז התחרטה. זוהי התנהלות מוכרת – מאז ומתמיד בוזו נפגעות עבירות המין והוטלה עליהן האחריות לאלימות שהופנתה כלפיהן, בעוד הפוגעים זכו לגיבוי, אהדה ציבורית ואמון בלתי מעורער בגרסתם.

 

למרות הנאמר לעיל, פרשת יורם זק ודנה רון היא ייחודית במינה. ראשית, הפעם אין כל ספק בכך שההטרדה התרחשה – כל הציבור היה לה עד וידע בדיוק מתי וכיצד אירעה. שנית, עולה מתגובת הציבור כי הפעם הוא אינו מונע על ידי האהדה כלפי הפוגע. איש מבין צבא חיילי המקלדת למען חופש האלימות המינית לא הגן הפעם על יורם זק או על הקשת; לחלופין, קיימת הסכמה רחבה כי מעשיהם חמורים או לכל הפחות אינם ראויים. הפעם, הציבור שונא את הנפגעת יותר מאשר שהוא אוהד את הפוגע. הנפגעת אשמה בהכל: בכך שניסתה למזער את הנזק הנגרם לה ולהגיע לפשרה (במקום "לרוץ למשטרה ולהרוס את חיי הגבר שטעה"), בכך שפעלה בהתאם לחוק (במסגרת תקופת ההתיישנות), ובכך שבכלל פנתה לתוכנית הריאליטי שבה רבים כל כך מקפידים לצפות ("מה היא רצתה? זו המסגרת"). במנגנון החברתי – נורמטיבי, שתפקידו לאכוף את הנורמות הציבוריות במקום שבו מערכת אכיפת החוק נכשלת לעשות זאת, אירע שוב הבאג הגורם להשתקת הנפגעת (ורבות אחרות שתבואנה אחריה) תוך התעלמות מהפוגע. כך הציבור התקומם על נפגעת שהסכימה, לטענתו, לקבל תוכנית טלוויזיה כ"דמי שתיקה", אך לא התקומם על זכיינית השידור שמחלקת תוכניות טלוויזיה כפיצויים לאנשים שצריך להשתיק. גם אם האלימות המינית לא מפריעה לכן - לכל הפחות, מדובר בדרך מפוקפקת למדי ליצור תכני טלוויזיה ראויים.

 

אני מאחלת הצלחה לדנה רון, ומקווה שתזכה בתביעתה הצודקת ותצליח להרתיע, ולו במעט, את בריוני המקלדת והמיקרופון הבאים, החשים כי הכל מותר להם וכי לא קיים מנגנון חוקי או נורמטיבי שיעמוד בדרכם.