אני מבינה שאתם כועסים. שגם היום איחרתם לפגישה המאוד חשובה בגלל חסימת הכבישים של מאבק הנכים. הרי זו לא אשמתכם, אתם מזדהים עם המאבק ותומכים בהעלאת קצבת הנכות. זו סוגיה חשובה, אבל שמעתם על מתווה נתניהו שנועד להוות פתרון לכל בעיית הנכים הזאת. אז למה הם חייבים לשתק מדינה שלמה?

אוכלוסיית הנכים היא ציבור שלם בישראל שקולה אינה נשמע. זאת משום שאינך פוגשת בו כשווה. למעשה, סביר להניח כי אינך פוגשת בו כלל - לא תפגשי בו בחדר המדרגות, בפאב השכונתי וכנראה שגם לא במקום העבודה. העלאת קצבת הנכות והצמדתה לשכר המינימום הוא מאבק ארוך שנים שאינו מגיע לפתרון. הנה הסבר קצר על המספרים מאחורי הכותרות: נכון להיום נכה משתכר בסכום המגרד חצי ממשכורת המינימום, הוא נאבק בביצוע פעילויות יומיומיות כמו הכנת פסטה או אכילת שניצל, הוא לא יוצא לבילוי עם חבריו בעיר כי בבית אין מי שיעזור לו להתלבש וגם בגיל 35 הוא ימשיך לגור בדירה עם הוריו. זאת כל עוד הוא נהנה מתמיכה משפחתית. במקרה אחר, אותו נכה לא יודע אם יהיה לו מה לאכול הערב. איך הייתם מרגישים במצב כזה?

אני סובלת משיתוק מוחין. נקבעה לי דרגת נכות כללית בשיעור של 100% ודרגת אי כושר השתכרות בדרגה של  65%  ע"י המוסד לביטוח לאומי. בגיל 18, בוועדה הקובעת זכאות לקצבה המממנת סיוע בפעילויות יומיומיות הגברת הנכבדה בוועדה סיכמה ואמרה: "אז הבית שלך לא יהיה כל כך נקי. את רוצה להיות עורכת דין? אין בעיה. את אינטליגנטית, רק תלבשי טרנינג לבית המשפט".  הזכאות כמובן לא ניתנה לי. בגיל 19, במהלך השירות הצבאי, זימנו אותי להערכה מחודשת באשר לדרגת אי כושר ההשתכרות שלי למרות שהמוגבלות שלי היא קבועה – עוד לא נולד האדם שהחלים משיתוק מוחין. ההיגיון מאחורי ההערכה המחודשת פשוט מאוד, אם התנדבתי לשירות צבאי משמע אני בריאה לחלוטין ומסוגלת להצטרף לנבחרת ישראל בהתעמלות אומנותית. בגיל 22 נכחתי בוועדה דומה, בעקבותיה הוחלט להפחית את דרגת אי כושר ההשתכרות שלי מ-100% ל65%. הבירוקרטיה שוחקת אבל היא בלתי נמנעת ואינה מבטיחה רמת חיים נאותה.

 

לנכים אין ברירה. הם פעלו בכל דרך אפשרית ונקטו כל אמצעי לגיטימי אבל איש אינו שומע את קולם. ככה זה עובד בפועל - רחוק מהעין, רחוק מהלב, רחוק מהמצפון.