"אומרים עליי שאני הלבנה הפריבילגית העשירה שבאה להציל זונות מעצמן, אז אומרים"
טל חמווי גרנות היא המייסדת ומנהלת במשותף של המכללה- בית ספר חברתי לנשים שרובן שורדות זנות. בריאיון לאור סופר היא מספרת למה המאבק בזנות הוא הדרך שלה לתקן את העולם הזה, מה היא חושבת על חוק הפללת הלקוח ואיך היא מתמודדת עם מי שמטיח בה שהיא לבנה פריבילגית שאין לה מושג בזנות
"אמא שלי תיארה לי יום אחד את הלידה שלי במשפט הבא: "אני זוכרת שהוצאת ממני את הראש, הסתכלת ימינה ושמאלה, ראית מה יש לתקן ויצאת לעולם" והיא כנראה צודקת. תמיד עוולות חברתיות הטריפו אותי. תמיד ידעתי שהמטרה שלי היא לתקן. לא ידעתי איך ובמה בדיוק אבל המטרה הייתה ברורה. הבנתי כבר בגיל צעיר שזה האופי שלי ואלה החיים שלי".
לאישה שתמיד ידעה שהיא רוצה לתקן את החברה הזו קוראים טל חמווי גרנות. היא בת 37, נשואה ואם לשלוש בנות ומתגוררת רמת אפעל. היא הייתה רק בת 20 כשביקשה להתנדב במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. במרכז אמרו לה שהיא צעירה מדי וביקשו ממנה לחזור אחרי גיל 25 אז היא הלכה להתנדב בוועד לנשים מוכות. מאוחר יותר הצליחה להשתחל לאיזו תכנית פרח שאפשרה לה להיכנס למרכזי הסיוע לפני "הגיל המותר" ושם פגשה את איריס שטרן לוי. כיום השתיים הן המייסדות ומנהלות במשותף של המכללה- בית ספר חברתי שמעניק הכשרה בשלל תחומים עבור נשים שחוזרות למעגל העבודה. אמנם בית הספר לא מוגדר כמוסד שמיועד לנשים שיוצאות מזנות אולם מרבית הנשים הלומדות בו הן שורדות זנות שעושות צעדים ראשונים או מתקדמים לצאת מהמעגל הזה חזרה לעולם העבודה.
"הבנו מהשטח שהדבר שהמקום בו נוצר הוואקום הכי גדול נמצא בכל העניין התעסוקתי", מסבירה חמווי גרנות, "כשאישה בוחרת לצאת מהזנות אין לה מקום, אין לה מה לעשות עם עצמה, היא צריכה להתמודד עם העדר הניסיון, הקשרים, חור ברזומה ועם העובדה שיש עליה סטיגמה מאוד קשה. לאן היא תלך? איך מתחילים מהמקום הזה בעבודה "רגילה"? מי יקבל אותך?"
לא סוגרות את הדלת בפני אף אישה
הרעיון להקמת המכללה הגיע מחיבור שעשתה בין בן זוגה, אורי רייז, לשטרן לוי בתקופה בה האחרונה הקימה את 'הופכות את היוצרות'. "אורי הוא מנכ"ל ובעלים במשותף של חברת 911 המפעילה את רשת חנויות סטורי. העובדים שלו העבירו קורס באופנה בהתנדבות לנשים במיזם 'הופכות את היוצרות' וזה היה גאוני. עם אורי בעצם עשינו את הפיילוט. החלטנו לעשות בדיוק את אותו הדבר גם בתחומים אחרים".
המכללה קיימת על הנייר שנה וחצי אבל בפועל מסייעת לנשים כבר כחמש שנים. המשרדים אמנם בתל אביב אבל אין לה בית קבוע. הקורסים מתקיימים בכל מיני מקומות שמוכנים לארח בהתנדבות והמרצים הם אנשי מקצוע שמעבירים את הידע שלהם - קונדיטורית מעבירה קורס קונדיטוריה, איש מחשבים מעביר קורס מחשבים וכו'. גם הם עובדים בהתנדבות מלאה. "מעבר לעובדה שאין לנו שקל, אנחנו רואות זנות כבעיה חברתית ולכן הפתרון לזנות צריך לבוא מהחברה".
בין הקורסים שהמכללה מציעה תוכלו למצוא סייעות ומטפלות לגיל הרך, מכירות בתחום האופנה, עבודת מטבח, קורס עברית באולפן וקורס ניהול משרד ומזכירות. הכל עבודה מעשית. במכללה לא מתקיים שום סוג של טיפול. אין מטפלות ומטפלים. אלה אנשים שמתמחים במשהו ומלמדים אחרות להתמחות בו. הנשים לומדות מאנשים בתעשייה, מייצרות נטוורקינג ומדמות את התקשורת שתהיה להן עם אנשים שהן יצטרכו לעבוד איתם בהמשך.
חמווי גרנות ושטרן לוי יוצרות קשר עם כל מרכזי הסיוע- סלעית, רוח נשית, הרשות לשיקום האסיר, משרדי הרווחה, מעברים של טרנסיות וטרנסים וכו'. הדבר היחיד שנדרש מכל מי שמבקשת ללמוד הוא להיות באיזושהי מסגרת מטפלת ומי שלא באה ממסגרת כזו מופנית אליה. עד כה למדו במכללה למעלה מ 60 נשים וכ- 65% השתלבו בעבודה. ההרשמה מותנית ב-50 שקלים המכונים 'דמי רצינות' אבל "בואי נגיד שמי שאין לה זה לא מה שיפריד בינה לבין הקורס", מבהירה חמווי גרנות, "המטרה היא לא לסגור את הדלת בפני אף אחת ולא לוותר על אף אחת. לא מעניין אותנו גם אם הן עבדות בזנות במהלך הקורסים. זה לא שיקול. אם היא רוצה ללמוד אצלנו היא רק צריכה לעשות את העבודה שלה- לבוא ולהתמיד. זה הכל".
איך הנשים מגיבות לבית הספר הזה?
"אלה נשים סופר אינטליגנטיות, שראו עולם, עם ערימות של צ'ארם, חכמת רחוב, קשיחות ויכולות. יש אחת שלמדה קורס באופנה, עבדה בתחום ובמקביל למדה את מה שהיא חלמה ללמוד כל חייה- הוראת כושר גופני, היא הוציאה תעודה וזהו. עכשיו יש לה מקצוע בידיים. זו דרך מדהימה שהיא עשתה לבד. אנחנו רק נתנו לה את המקפצה הראשונית. נשים אומרות דברים מדהימים על הקורסים. יש להן יכולת לתמלל בצורה כל כך מזוקקת את הדברים. הן אומרות: "עזרתן לי לשים את הרגל על המדרגה", "בזכותכן למדתי שאני כבר יודעת המון". הרי הבעיה הכי קשה פה היא הערך העצמי. הרי זה לא שהן לא יכולות ולא מסוגלות. זובי! הן יכולות ומסוגלות להכל. הן פשוט צריכות להבין את זה. אנחנו שואלות: אדום או כחול? תגידי מה את רוצה! ומקבלות "לא משנה לי" ואנחנו מתעקשות שוב: תגידי מה את רוצה!" והן לומדות לומר את זה בבירור. הן אומרות לנו בסוף הלימודים: "למדתי להתעקש עם הרווחה. למדתי להגיד להם מה לא לא מתאים לי, לענות, לומר בקול רם". הן מגיעות ממקומות קשים: נפגעות גילוי עריות, משחזרות זוגיות אלימה, נשים שמספרות 'כל פעם שבאתי להגיד משהו כילדה, אבא שלי העיף לי סטירה'. בלימודים הן לומדות להוציא את הקול שלהן החוצה, שיש לו מקום, ערך ומשמעות".
"בעולם אידאלי אין לי בעיה עם זנות. זה לא עולם אידאלי"
למה דווקא זנות? למה לא ילדי זרים? למה לא בני נוער? למה לא כיבוש?
"אני תמיד מכוונת לענייני פמיניזם וזנות היא הביטוי הכי קיצוני שקיים לאלימות נגד נשים. זה לא משהו רציונלי. הסיסטמה הזאת, אנחנו נתקלות בה בכל כך הרבה מקומות- החלוקה הזו בין הקדושה שמתחתנים איתה ולא מזיינים לה את הצורה כי לא עושים את זה לאמא של הילדים שלך ואת הזונה שאני יכולה לעשות לה מה שאני רוצה. ואת גם לא אמורה ליהנות ממין ואת כן אמורה... כל החרא של העולם מתנקז לזנות".
מה בעצם הבעיה שלך עם זנות?
"בעולם אידיאלי, ברמה האישית שלי, של טל, אם בא לך להזדיין עם מישהו ולקבל על זה כסף, לא אכפת לי! אבל זה לא עולם אידיאלי ובעולם הנוכחי זה לא עובד ככה. אם כל הנשים שמגיעות אלינו היו משתכרות כמו שמגיע להן, היו להן הזדמנויות, אפשרויות אחרות, נקודות פתיחה לחיים אחרים וזו הייתה הבחירה שלהן- שיהיה להן בכייף. אבל בעולם הזה, אישה לרוב לא מגיעה לזנות אחרי שהיא פסלה את ערימת האופציות המהממת שהייתה לה.
עצם קיומה של הזנות גורם לכך שגברים רואים בנשים- בכל הנשים- חפצים. אני הולכת עם הילדות שלי ברחוב והבת שלי רואה כרטיסי מכירה של נשים מפוזרים ברחוב ושואלת אותי מה זה, עוד רגע כשהן ילכו ברחוב וכל גבר שיחלוף לידן ייראה בהן אובייקט מיני, אנחנו יושבות כאן בבית קפה ושני מטרים מאיתנו יש שלושה מקומות בלתי חוקיים שמתקיימת בהם זנות, זנות מתחזקת את כל הפערים החברתיים שמתקיימים בחברה הזו. אי אפשר לנתק זנות מההשפעה שלה על כלל החברה, על איך שגברים תופסים נשים, על היחסים בין המגדרים. עצם קיום הזנות גורם לגברים לרצות לסחור בנשים, לראות בכל אישה פוטנציאל למין בתשלום. זה פוגע בי אישית וזה פוגע בילדות שלי".
מה עמדתך על חוק הפללת הלקוח?
"תראי, החוק כמו שהוא כרגע זה בעייתי. אם החוק טוב ל-90% מהאוכלוסייה אז צריך להעביר אותו, מן הסתם. כמו שהמצב כרגע, לא בטוח בכלל שהוא יועל לרוב האוכלוסייה בזנות אז לא. הדבר האידיאלי מבחינתי שהחוק הזה לא יישם בבום כי אין לנו יכולת באמת להעריך את ההשפעה שלו. המון נשים חוששות מההשלכות. הן פוחדות והן כועסות ובצדק. קודם כל צריך להגדיל את מעגלי השיקום. שיקום מבחינתי זה לא שהיא הפכה לסטארטאפיסטית אלא שהיא מצאה את עצמה בעולם, שהיא מקיימת את עצמה, שהיא עצמאית. צריך לגרום לעובדות הרווחה להבין היטב מה התפקיד שלהן, להתחיל מסע חינוך מיני נכון בבתי ספר שמאה אלף השקלים שהוקצו ללימודי חינוך מיני בהקשר הנכון, לא יתעסקו רק בטמפונים וקונדומים, שידברו על זנות ופורנוגרפיה, להביא את הכספים שהובטחו ולא מגיעים... הרוב המוחץ של הנשים רוצות לצאת מהזנות ואין להן אופציות. חייבים לתקן את השיקום הרבה לפני החוק כי אין להן לאן ללכת".
בהנחה שזה לא קורה, מה אז?
"אין לי תשובה. אם אין אופציות לשיקום אמיתי לנשים שרוצות לצאת מהזנות אז אין למה להעביר את החוק. זו סתם צביעות חברתית שאני לא מוכנה לתת לה יד. זה סתם לדבר מעל לראש של הנשים. לסגור להן את הפרנסה בלי לתת חלופה".
בהנחה שהחוק כן עובר ויש מערכת שיקום ענפה, עדיין יש לך אוכלוסייה לא גדולה אבל קיימת של נשים שרוצות לעבוד בזנות וטוענות שטוב להן. מה את אומרת להן?
"במצב הזה, עבור הקומץ הזה, אני מעדיפה להיות פטרנליסטית. אני אומרת את זה כאמא, הצידוק המוסרי היחידי שיש לי את הזכות להיתלות בו הוא הילדות שלי. אני לא מוכנה שהילדות שלי יגדלו בחברה כמו שהיא נראית היום. פשוט לא מוכנה. במקום בו יש זנות, לכל אישה יש תג מחיר, גם אם היא עצמה לא בזנות".
ובשם זה את מוכנה להגביל את הבחירה של נשים לעסוק בזנות?
"כן, בשם זה אני נאבקת בזנות. אז אם יש איפשהו עשר נשים שנורא רוצות להיזדיין ולקבל על זה כסף? כן. הן יישאו בעול הזה. אני לא שלמה עם זה, זה מכעיס אותי ואני מבינה את מה שהן אומרות, אני מבינה את התפיסה שלהן והיא גם פעמים רבות מוצדקת בעיניי. הן צודקות לגבי הסטיגמה. הרי בכל מקרה אם את מזדיינת מרצונך החופשי יום אחרי יום עם מישהו ואפילו לא עם אותו אחד הרי בכל מקרה יכנו אותך זונה אז אם כבר- למה לא לקחת על זה כסף? אני מסכימה איתן אבל אני חושבת שזה אומר שהחברה שלנו כולה דפוקה. החינוך של נשים למיניות דפוק. כמו שהחברה מתנהלת כרגע, החלוקה הזו בין זונה לקדושה, התפיסה של המיניות, לזנות אין מקום, אסור שיהיה לה מקום".
ובעולם אידיאלי זה יהיה סבבה לשלם על מין?
"ברמה האישית, של טל, לא. ברמה החברתית- עקרונית, לא אכפת לי. אבל אני חושבת שאם לא יהיו כאן מסגרות והגבלות וחלוקות וקבעון וכל אחת תהיה חופשית באמת לחגוג את המיניות שלה ואלימות מינית כמעט לא תתקיים אז לא יהיה בזנות צורך. לא נצטרך לשלם על מין. נוכל פשוט לעשות אותו מרצון חופשי בלי סחר-מכר.
בעצם יש כאן שתי בעיות- גם עניין התבניות החברתיות- גבר נורמטיבי, זונה, קדושה. והדבר השני שאי אפשר להתעלם ממנו- אנחנו חיות בפטריארכיה. יש כאן קושי אמיתי של נשים להתפרנס".
גם גברים הרבה מאוד פעמים לא בוחרים את העבודות שלהם. הרי אף אחד לא בחר להיות סבל או מוביל מקררים.
"נו, באמת. יש הבדל גדול בין להיות סבל או לעבוד בעבודה פיזית שאתה לא מת עליה לבין להיחדר עשרות פעמים ביום ע"י גברים שונים. סבתא שלי ניקתה בתי ספר במשך 40 שנה. היא עברה גיהינום בעבודה הזו: התעמרות, הטרדות מיניות, יוצאים ממנה סיפורים... פשוט אין לתאר. ועדיין, היא ניקתה, הרוויחה כסף שהיא התגאתה בו, פרנסה את כל המשפחה שלה בדוחק אבל פרנסה. את באמת רוצה שנדבר על ההבדל בין זה לבין הוריד את הקונדום באמצע, פיצץ אותה במכות, העביר אותה לחבר, ירק עליה, קילל אותה, השפיל אותה? אני באמת צריכה להסביר מה ההבדל בין זונה לסבל? הרי ברור שאני לא מדברת בשם הפוריטניות".
לא מתיימרת להציל אף אחת
חמווי גרנות נראית כלפי חוץ כאבטיפוס של האישה הפריבילגית הקלאסית- לבנה, יפהפייה, נשואה באושר, אם לשלוש בנות בריאות שלא סובלת ממצוקה כלכלית- והיא מודעת לכל אלו.
כבר אמרו לך שאת פריבילגית עשירה שמעולם לא הייתה בזנות ואין לה מושג על מי היא מדברת?
"זה לא נאמר בפניי אבל ברור לי שזה נאמר ולכן אני גם ממש משפשפת את השיח שלי. אני קוראת כל מה ששורדות זנות אומרות, אני מקשיבה להן, אני לומדת".
איך את מתמודדת עם הכעס הזה? את קמה בבוקר, עוזבת את בן הזוג שלך, שמה את הילדות שלך במסגרות חינוכיות, מגיעה לעבודה בהתנדבות בזמן שיכולת לעשות קריירה אחרת לגמרי ואז את נתקלת בכעס מאוד גדול- באת להציל אותי ומי את בכלל שתצילי אותי?
"אני לא מצילה אף אחת. אני לא יותר מאף אחת. הקמתי מכללה בה אנשי מקצוע מלמדים, אין כאן סיטואציה של מטפלת-מטופלת. יש פה דיבור בגובה העיניים. הקמנו פורום למכללה כי חשוב לנו לא לדבר מעל הראשים של הנשים ושהצוותים שלנו ייכללו נשים שמכירות את הזנות באמת ויכולות לתת את הקול שאנחנו בחיים לא נוכל לתת באמת".
נכון אבל את לא יכולה להימנע מזה. יש כאן מישהי בזנות עם חיים מאוד קשים ומישהי שלא שמנסה להתוות דרך חדשה.
"שמעי, זו בעיה מאוד גדולה בשבילי. אני מתעוררת הרבה בלילה הרבה וחושבת על מי שיוצאת או נכנסת עכשיו ל"משמרת" בזנות. אני לא משתיקה שום קול של אישה בזנות, אני מקשיבה. אני משתדלת ללמוד מהן, אני קוראת את דנה לוי ואת גל אמת כל הזמן, אני נשענת עליהן כי אלה נשים חריפות ואינטליגנטיות שהיו והן יודעות מבפנים. אני משתמשת בטיעונים שלהן. אני עצמי לא המצאתי כלום".
לא קורה שאת שואלת את עצמך- למה כל העמל הזה? הרי השכר לא מגיע בצורה של מיליונים, לפעמים מגיעה איזו אישה שהצלחת לשנות את עולמה וזה נהדר אבל הרבה פעמים השכר הוא "סתמי, מה את רוצה?"
"אני לא יודעת כמה זמן אני אחזיק בזה, אני מודה. מאוד קשה לי. אני לא מהרווחה, אני לא מהממסד. אני פה עבור נשים שרוצות. אנחנו מחליטות איך נראית ומתנהלת המכללה שלנו ואנחנו בוחרות בצורה שווה. אני באופן אישי מרגישה נחותה ליד נשים בזנות. יש להן הרבה יותר כוח עליי, הרבה פעמים אני נופלת למניפולציות שלהן, הן חכמות, הן חזקות, הן יודעות איך להפעיל אותי, הן יודעות יותר ממני על העולם הזה.
אני משתדלת לא להכניס לאף אישה מילים לפה. או לפחות אני שואפת לזה. אני לעולם לא אגיד לאישה "את לא יודעת מה טוב לך", "לא הייתה לך אופציית בחירה", "אנסו אותך כשהיית קטנה"... אני לא אגיד דבר כזה. את אומרת שטוב לך? אני מאמינה לך. יחד עם זאת, אני יכולה לספר לך שכל אישה שאמרה לי באופן אישי "זה לא קרה לי" בסוף מסתבר שכן קרה. אני לא אומרת עכשיו "זה בטח קרה גם לה והיא לא מספרת לי". לא. יכול מאוד להיות שיש כאלה שזה לא קרה להן. אני מאמינה להן אבל מדובר במיעוט. הנשים שאני פוגשת אין לי מושג איך הן קמות בבוקר. הן מתמודדות עם צרות מטורפות, רווחה שלקחה את הילדים, זוגיות אלימה, בירוקרטיות, צרות בריאותיות... יש נשים בזנות שאין להן שום צרות בחיים? אני שמחה בשבילן. מרבית האוכלוסייה בזנות חיות בעולם נצלני ופוגעני. יש אישה שעוברת זנות בלי אלימות? יופי. כל היום אני שומעת סיפורים אחרים לגמרי. נשים מגיעות אלינו מעוותות, מצולקות מאלימות. אם אישה בזנות רוצה לצעוק עליי שטוב לה ושאני הורסת לה את החיים- בסדר, תצעקי עליי. אני לא אקטע אותה ואני אשיב למה שיש לה להגיד ועדיין אני יודעת בוודאות וממקור ראשון- אוכלוסייה שלמה של נשים לא עוברות את הזנות כמו שהן עוברות אותו".
חרדה לילדות שלי
איך זה משפיע על חיי היומיום שלך, על הקשר עם הילדות?
"אני חרדה, דיכאונית, לא בריאה יותר מדי. זה גומר אותי. אני מעשנת מלא. זה משפיע על ההתנהלות של הילדות. זה חושף אותן לעולם לא טוב, במובן מסוים. אני בטוחה שהן שומעות דברים. מצד שני, זה גם חושף אותן לעולם שלי. אני מביאה אותן לטקס סיום של המכללה, הן רואות את אמא על במה, הן פוגשות אישה טרנסית בזנות. הסברתי לאחרונה לבכורה שלי בת 11 וחצי מה זה בדיוק זנות. לפני זה הסברתי שאמא הקימה בית ספר לנשים שלא הייתה להן אפשרות ללמוד" והיא התלהבה: "מה, אמא, את הקמת בית ספר?" וזה משפיע על איך שהילדות רואות אותי- לאמא יש אירועים, אמא על במה, לאמא יש השפעה. זה חשוב. אני עושה משהו שאני גאה בו מאוד.מול החברה אני בסטרס עליהן. שאף אחד לא יעשה להן משהו, שאף אחד לא יעז. אני בחרדות קשות מולן".
ועם בן הזוג?
"זה קשה. הוא איש טוב עם לב זהב אבל הוא לא יכול להבין אותי עד הסוף וזה קשה. הרבה פעמים יש לי יום רע כי קיבלתי חדשות ממש קשות וכן, זה גומר אותי. מה אני אעשה? זה לא סרט. זה אמיתי. זו המציאות. אלה נשים שאני מכירה, שאני פוגשת כל יום. החיים שלי נהיו יותר קשים מצד אחד אבל מצד שני הרבה יותר נכונים ומדויקים לי. אני מתעקשת על הדדיות בכל התחומים ואני לא מוכנה להיות במקומות שבהם אני לא רוצה להיות".