העדויות נגד המפיק ההוליוודי הארווי ויינשטיין ממשיכות להיערם. אל עדויותיהן של עשרות השחקניות שעברו הטרדות מתמשכות מצטרפים וידויים של אלו שידעו ושתקו. הפרשה מעלה דיון חשוב על יחסי כוח וניצול מרות, ועל הנרמול שתופעת ההטרדות המיניות עברה בחברה. קמפיין כמו #metoo (או #גםאני) אינו מובן מאליו בעידן בו נשיא ארצות הברית המכהן נשפט על אונס קטינה, ואף עודד הטרדות בביטויים כמו "Grab them by the pussy".

אותה תפיסת עולם סקסיסטית ששולטת בתעשיית הקולנוע ההוליוודית לא פוסחת כמובן על תעשיית הטלוויזיה. עם זאת, הטלוויזיה מצליחה לשקף ולהתייחס בצורה משמעותית יותר לתרבות האונס. במרכז הסדרות המובילות השנה ניצבות דמויות נשיות שנאלצות להתמודד עם אלימות מינית קשה, ועדות לה בסביבתן הקרובה שוב ושוב.

הדוגמא הבולטת ביותר היא בדמויות שמגלמת אליזבת מוס ב"סיפורה של שפחה" וב"בקצה האגם", וכמו כן הדמויות ב "13 סיבות למה", שמקרי האונס בה הם מניעים עלילתיים מרכזיים. על "סיפורה של שפחה" ו"13 סיבות למה" דובר כבר רבות, על הדיונים המהותיים שהן מציפות אל המסך והתיאור הריאליסטי (גם אם במימדים מקבילים) שהן מספקות לבעיות הרבות מהן נשים סובלות בחברה כיום. אולם חשיבותה של "בקצה האגם" אינה פחותה מהן, ואולי אף נאמנה יותר למציאות. במקביל להצפת העדויות במסגרת קמפיין #גםאני, אנו נזכרות יותר ויותר באופן שבו החוויה הנשית מוצגת בשתי העונות של הסדרה – והגיע הזמן שנדון גם בה.

אליזבת' מוס ב"קצה האגם"

אליזבת' מוס ב"קצה האגם"

היוצרת של "בקצה האגם" היא ג'יין קמפיון - במאית קולנוע עטורת פרסים שידועה בעיקר בזכות המאסטרפיס "הפסנתר" מ-1993. המעבר של קמפיון מהקולנוע לטלוויזיה מובן: הטלוויזיה מאפשרת לה חופש לעסוק בהטרדות המיניות התמידיות שעוברות על נשים, ללא קשר למוצא, מראה, גיל או המיקום שלהן.

ב"קצה האגם" אליזבת מוס מגלמת את הבלשית רובין גריפין, מעין גרסה עכשווית של דיינה סקאלי מ"תיקים באפלה": בלשית בטוחה בעצמה, מבריקה ועצמאית, שנאלצת להתמודד עם אינסוף מכשולים מקצועיים ואישיים. בעונה הראשונה היא מנסה לגלות מי הכניס להריון את טוי בת ה 12, ומגלה קונספירציה אפלה שבה חוברים נגד ילדי האזור דווקא אלו שאמורים להגן עליהם. גם בעונה השניה גריפין נלחמת כדי להגן על החלשים ביותר, והפעם - מהגרות בזנות. בשתי העונות דווקא הגברים שאנחנו רוצות לסמוך עליהם - האבא, השוטר - מתגלים כאכזריים עד פסיכופתים ששפיותם מוטלת בספק. ישנן מעט דמויות גבריות חיוביות בסדרה, שמשרטטת עולם שבו רוב הגברים מהווים איום - גם אם הוא נסתר בהתחלה.

כאילו כדי לסתור את טענת הנגד המוכרת ש"לא כל הגברים כאלו", ששבה ועולה בכל פעם שהדיון בנושאים של הטרדה מינית ואונס חוזר לכותרות. הסדרה מציגה מגוון של דמויות גבריות שמהוות איום, כאשר את העונה השנייה מלווה קבינט של גברים דחויים שלא מסוגלים לתקשר עם בחורות, ולכן מתכנסים למפגשים בהם הם "מדרגים" זונות, מעין "when he pays" בלייב אקשן. הסצינות האלו קשות לצפיה במיוחד, לא רק כי הן מוציאות שם רע לגיקים - אלא כי הן נראות כל כך מציאותיות.

בעוד העונה הראשונה של "בקצה האגם" מתאפיינת בנופים של שממה ניו זילנדית אינסופית, אגם מאיים ודמויות גרוטסקיות שיוצרות אווירה סוריאליסטית, העונה השנייה מציגה ריאליזם חד. היא מתרחשת בסידני, עיר חנוקה ואפלה לא פחות מהיערות המפחידים בניו זילנד, שהפשעים בה נגד נשים ממשיכים לזעזע בעוצמה גדולה.

לא רק הנשים הזרות בזנות שמוצגות בסדרה חשופות לפגיעה, אלא גם דמותה של בתה הביולוגית של גריפין. היא משתכנעת להתחיל לעסוק בזנות בניגוד מוחלט לרצונה, בגלל גבר מניפולטיבי וכריזמטי. ישנה תחושה שהמסר של הסדרה הוא חד משמעי - פגיעה מינית יכולה לקרות לכל אחת, אף אחת מאיתנו אינה מוגנת. נשמע לכם כמו משהו ששמעתם לא פעם ולא פעמיים בשבועות האחרונים? לא בכדי.

"בקצה האגם"

השיר הזה נשמע לכם מוכר? כנראה קראתם קצת חדשות בשבועות האחרונים. צילום מתוך "בקצה האגם"

הסכנה נמצאת גם בבית (גילוי העריות בעונה הראשונה), אבל גם מחוץ לו - למשל בסביבת עבודה עויינת. בעונה השנייה גריפין נתקלת בקולגה שלא מוכן להרפות ממאמצי החיזור שלו למרות הסירוב החד משמעי שלה. חבר שלו מסנגר עליו ומסביר את האובססיביות שלו ב"את מבינה, יש 'לא' שבעצם אומר 'כן'". וכן, גם זה משפט שלא סתם נשמע לכם מוכר – הפעם מבתי המשפט ומהמסנגרים על התוקפים המיניים.

מוטיב חוזר נוסף שמורגש בסדרה מדגים איך לא משנה כמה קשה גריפין תעבוד, היא תמיד קודם כל גוף, ורק אחר כך אשת מקצוע, אם בכלל. הוא שואל אותה על התיק שהיא עובדת עליו היא משיבה לו "שלחתי לך מייל", והוא מציין כאילו כבדרך אגב "לא קראתי אותו".

 

הוליווד בורחת, בטלוויזיה מתנגחים עם הבעיות ראש בראש

בעוד הלהיטים הגדולים של עולם הקולנוע השנה חוגגים אסקפיזם אוטופי, ובראשן "וונדר וומן" הכל יכולה, הטלוויזיה מאפשרת לנו להזדהות עם דמויות שנתקלות במורכבויות האינסופיות של להיות אישה ב-2017. כדי ללמוד על הלך הרוח הקולנועי בשנה האחרונה, הצצתי בטבלת נתוני המכירות של הסרטים המצליחים ביותר של 2017. באופן לא מפתיע, רובם כלל לא עוסקים בנשים - "ספיידר מן", "שומרי הגלקסיה" ו"שודדי הקאריביים" מככבים ברשימה.

הסרטים שבמרכזן יש דמויות נשיות שייכים לעולמות פנטזיה, ולא מתיימרים לייצג את המציאות כפי שהיא. "וונדר וומן" (775 מליון דולר) גדלה בסביבה אוטופית נטולת גברים, אי של אמזונות חופשיות ועצמאיות שחיות בחברת נשים בלבד. היא אמנם ניצבת בפני גברים שמקשים עליה, אך יש לה כוחות על שמקלים עליה להתמודד איתם. בל מ"היפה והחיה" (950 מליון דולר) אמנם ניצבת במרכז העלילה, אך הדמות המרכזית בעלילה היא למעשה הגבר (או במקרה הזה, המפלצת) שלצידה. התפקיד של בל הוא להציל אותו, ולא את עצמה.

וונדר וומן והאסקפיזם האוטופי אל מול המציאות הכואבת בטלוויזיה

בקולנוע בורחים לגיבורות על, בטלוויזיה לוקחים נשים אמיתיות ומתנגחים עם המציאות ראש בראש. גל גדות כוונדר וומן

אין ספק שלוונדר וומן יש תפקיד חשוב מאד בייצוג עבור ילדות קטנות שרואות לראשונה שגם נשים יכולות להיות גיבורות על, ולא רק אמהות / רעיות וכו'. אבל לצד זה, הסרטים האלה לא מתיימרים לייצג מציאות - בניגוד לטלוויזיה, שמנסה לשקף את ה"עולם האמיתי", ובו נשים נאלצות להתמודד עם מציאות מורכבת. מצד אחד העולם כבר היה אמור להתקדם מזמן, מצד שני תרבות האונס מכתיבה הרבה מהיום יום, העבר והעתיד שלנו. נותר לנו לקוות שקמפיינים כמו #metoo יגרמו להארווי ויינשטנים למיניהם לחשוב פעמיים, ולנשים לזכור שהן אף פעם לא אשמות.