מאז שהתחלתי לאסוף בגדים של נשים מתות, מבקשת להשמיע את קולן המושתק, אני מוצאת את עצמי מתעניינת בבגדים של נשים אקראיות ברחוב. אני בוחנת אותן לעיתים מכף רגל, וחושבת, כמה זמן לקח לה לבחור את הבגדים בבוקר? האם מדדה מספר פעמים לפני שהחליטה על הג׳ינס הספציפי הזה, האם זו השמלה האהובה עליה, אולי זה הבגד שהצליחה לדוג אתמול מהארון והחליטה שיהיה מספיק טוב גם היום, ואולי הוא החליט בשבילה מה ללבוש? ואז אני תמיד אני חושבת, אם היא תירצח מחר, האם זה הבגד שהייתה רוצה שיעטוף אותה?

זו לא מחשבה מופרכת במיוחד בהתחשב בעובדה שאלפי נשים ישראליות סביבי - בדירה שבקומה למטה, בתור בבית המרקחת, בשולחן הסמוך בבית הקפה, ברחוב, בסופר, חיות תחת איום אמיתי ומוחשי על חייהן. הן מסתובבות מבוהלות ומוטרדות. נשים שגוזרים להן את כרטיסי האשראי, עוקבים אחריהן 24/7, מבודדים אותן  מהמעגל הקרוב ואז מהמעגל הרחוק ואז מהחברה כולה. נשים שמהלכות על בהונות, מקוות לעבור את היום מבלי לחטוף מכות, איומים, צעקות. נשים שמקוות ששיחה אקראית עם הירקן לא תתפרש כפלירטוט שיעלה להן מאוחר יותר בהטחת ראשה בקיר. מתפללות בלילה שהמייק אפ יצליח להסתיר את הסימנים, שאף אחד לא ישאל שאלות ויאלץ אותן להיות להמציא סיפורים ולהחניק דמעות בתיאור הנסיבות שגרמו לשפתיהן לדמם.

אי אפשר להלביש יפה את האלימות נגד נשים. אי אפשר לעטוף אותה במלמלות, לקשט אותה ברקמות. לאלימות נגד נשים יש פנים פצועות, מבועתות, בדרך כלל חסרות תקווה.

והיא מתרחשת לרוב בבית, בידי הגבר שאהבה פעם, או מעולם לא. במקום בו כל אחת מאתנו אמורה להרגיש בטוחה וחופשיה, להניח את הראש ולנוח מתלאות היום.

ויש לה, לאלימות נגד נשים, עשרות אלפי עדים קטנים, כאלה שמעמיסים על גבם את תיק בית הספר בבוקר, אבל במקום ספרים ומחברות, התיק שלהם מלא באבנים כבדות שמכבידות ומקשות עליהם. וגם הם מסתירים, מבוהלים, מודאגים.

במיצג איננה עוד ביקשנו להנכיח את קיומן של נשים שאינן עוד, אבל מי ישמע את קולם של ילדים וילדות שנחשפים לאלימות בבית, אלימות על כל סוגיה, שכל מה שנותר בידיהם לעשות זה להתחבא מתחת למיטה, עדיף עם אוזניות בפול ווליום.

מתוך מיצג "איננה עוד"

מתוך מיצג "איננה עוד". צילום: עמית אחאבן

 

ילדים שחווים אלימות בבית הם ילדים עצובים ומפורקים. הם יחוו דיכאון, חרדה ודימוי עצמי נמוך, סביר להניח שתהיינה להם בעיות התנהגות, התפרצויות, וחוסר ריכוז. סביר להניח כי הקשרים הזוגיים שלהם בעתיד יושפעו מהמודל שחוו בבית. ילד שרואה את אמו חוטפת מכות, שהיא חלשה ומושפלת מבין שזהו המודל הנורמלי לזוגיות.

והכי גרוע, סקרים עדכניים מלמדים אותנו שמתבגרים נוטים לראות התנהגות אלימה כביטוי של אהבה והם יבלבלו בין המושגים הללו.

 

מתוך הדיון בכנסת

קרולינה מתוך אירוע ההשקה של הפרויקט

ביום שלישי האחרון, בדיון מיוחד שנערך בכנסת, ישבה יו"ר הועדה לקידום מעמד האישה, ח״כ עאידה תומא והתאמצה שלא לצאת מהכלים. האישה הזו, שמבינה שמדובר במצב חירום לאומי, ושניסתה לקבל תשובות משרים בכירים שכלל לא טרחו להגיע לדיון, קיבלה תשובות מגומגמות וחלקיות. עיני הפעילים וחברות הכנסת שישבו בדיון הוצפו דמעות כשנשמעה הרשימה הארוכה והמפורטת של נשים שנרצחו השנה. כולן נשים ונערות חפות מפשע, אבל דמעות לא יעזרו לאלפי הנשים אשר נלחמות על זכותן לחיות.

הממשלה אישרה כבר בשנת 2016 את התוכנית הלאומית למאבק באלימות נגד נשים. 50 מיליון שקלים, 0.01% מתקציב המדינה ועד היום טרם הקצתה את התקציב הנדרש.

בינתיים, חייהן של עוד נשים עתידים להפוך לבגד יתום, מטלטל בדממה חסרת חיים במיצג שלנו. חייהן העלובים מופקרים, ואין מקומות במעונות לנשים מוכות, חסרים תקנים לעובדים סוציאליים, ואין אכיפה אפקטיבית כנגד העבריינים. לא יעזור אם נטמון את הראש בחול.

 

להנכיח את קיומן של נשים שאינן עוד. צילום: עמית אחאבן

להנכיח את קיומן של נשים שאינן עוד. צילום: עמית אחאבן

האישה הבאה תרצח והכתובת כבר על הקיר. מה היא לובשת עכשיו? יתכן שהיא ממש לידך. וכיצד נפרדה מילדיה הבוקר, שולחת אותם לבית הספר ולא יודעת מה צופן לה ולהם יומם. בשלב מסוים בדיון הקשה הזה בכנסת, רציתי גם אני לשים את האזניות של אותו ילד או ילדה, ולהסתתר מתחת למיטה, בפול ווליום.

מיצג "איננה עוד". צילום עמית אחאבן

מיצג "איננה עוד". צילום עמית אחאבן

התערוכה "איננה עוד" הוצגה בשבוע שעבר בכנסת ותוצג בהמשך במיקומים הבאים: 

26/11 היכל התרבות ברעננה
27/11 היכל התרבות ראשל״צ
28/11 ירושלים 
          צור הדסה 
30/11 תיאטרון הבובות בחולון
2-3/12  וינה
7/12  ב״ש
10/12 חיפה
12/12 נצרת
4/1/18 תל אביב