מאז ומתמיד, כשנשאלתי אם אני מעדיפה בן או בת, חשבתי לעצמי שאשמח בכל מה שיגיע. אבל בסתר ליבי היתה תקווה כמוסה לבת, ולו רק בשביל העניין הזה של הברית, שהעדפתי להימנע ממנו. בינתיים נולדו לי שתי בנות, אבל מסתבר שגידול בנות מביא איתו דאגות אחרות, בטח לא כאלה שאת חושבת עליהן כשאת בהריון או כשחוגגים לילדה שנה.

בזמן האחרון קשה עד בלתי אפשרי לחמוק מהידיעות שרצות בכל אמצעי התקשורת על מקרים של תקיפות מיניות, הטרדות ואונס, ומטרידה במיוחד הידיעה שמה שמגיע לכותרות הוא רק קצה הקרחון. הרי על כל אישה שמתלוננת יש עוד 5 או 10 ששומרות את החוויה הקשה שעברו לעצמן. למעשה, משיחות עם נשים עולה שכמעט כל אחת חוותה פגיעה מינית ברמה זו או אחרת, כשנשים רבות עברו זאת כנערות צעירות. אם בעבר תקיפה מינית קושרה אצלנו עם אונס אלים בסמטה חשוכה, היום אנחנו מבינים שתקיפות מיניות יכולות להתרחש בכל מקום, ועצוב מזה – על ידי כל אחד.

כשחושבים על זה בצורה הזו, הדאגה ההיא מהברית נראית כמעט מינורית. הרי אנחנו נעשה הכל בשביל הילדות שלנו, אבל אנחנו לא באמת יכולים להגן עליהן בכל מצב, אלא אם ננעל אותן מאחורי סורג ובריח. וזוהי אחת הדילמות הכי גדולות של כל הורה. איך מגוננים על הילדות ועדיין לא פוגעים בעצמאות שלהן? ויותר מזה – איך אפשר להזהיר את הילדות מפני הסכנות שבחוץ ועדיין לא לפגוע בתום שלהן?

הבת הגדולה שלי בת 9.5. אנחנו ממש משתדלים לגדל אותה בבועה ולתת לה להיות ילדה כמה שרק אפשר, כי יהיו לה את כל החיים להיות מבוגרת עם כל מה שמשתמע מזה. אז היא לומדת בבית ספר שאין בו מבחנים, לפחות בשלב הזה, ואין לה טלפון סלולארי ואנחנו מקפידים לא לשמוע חדשות כשהילדות נוכחות (והפעמים הספורות בהן לא עשינו זאת התגלו כטעות חמורה). והתוצאה של כל אלה היא בדיוק מה שייחלנו לו – הילדה מלאה באהבה, מאמינה שהעולם הוא מקום נפלא ומשוכנעת שכל האנשים הם טובים, גם אלה "שטועים לפעמים".

מה שנחשב מבחינתי להצלחה חינוכית עד לא מזמן מפנה את מקומו לחששות גדולים, על גבול החרדה, ככל שהילדה גדלה ורוצה להיות עצמאית. כשהילדה היתה בכיתה ב' היא ביקשה בפעם הראשונה לרדת ולשחק בגינה, לבד. היא רצתה להרגיש עצמאות. הבקשה הפשוטה הזו שיתקה אותי. הרי כשאני הייתי בגילה ביליתי המון בגינה, לבד, וחציתי כבישים ורכבתי על אופניים לחברות. אז מה הבעיה לתת לה לרדת לבד לגינה שמתחת לבית, כשאפילו אין כביש שצריך לחצות בדרך? זה היה בדיוק הטיעון שלה. מבחינתה הכביש הוא הסכנה הגדולה ביותר, ובעצם היחידה, שיש שם בחוץ. הסכמתי, אבל בפעם הראשונה בחיינו המשותפים, המטרתי עליה מבול של אזהרות. החל מלא לצאת מגבולות הגינה, דרך לא לדבר עם אף מבוגר ועד ל"חצי שעה בדיוק. לא יותר". אבל לא מצאנו את שעון היד של הילדה והיא הציעה בתמימותה שאם היא תראה מישהו עם שעון היא תשאל אותו מה השעה. "בשום אופן לא!", הזדעקתי, מזועזעת מהמחשבה שהיא תשאל את השאלה הזו את האיש הלא נכון. לשמחתי, מרוב התרגשות על פרץ העצמאות הקטן הזה, הילדה לא שאלה למה היא לא יכולה לדבר עם זרים ובכלל, למה אני מתוחה כל כך. הרי לא הייתי רוצה להסביר לה. כי ברגע שאני אסביר לה, והיא תבין, היא כבר לא תהיה ילדה יותר.

 

לאפשר לצאת לבד או לא לאפשר? צילום shutterstock

לאפשר לצאת לבד או לא לאפשר? צילום shutterstock

האם זהו קץ לעידן התמימות?

מאז המקרה ההוא חלפו שנתיים והיום הילדה כבר הולכת לחוגים ולמכולת ולחברות לבד, ועדיין אני מתוחה בכל פעם שהיא מחוץ לבית, לבד. וברור לי שזה הולך להיות יותר ויותר קשה. הילדים גדלים ורוצים להיות עצמאיים, ואי אפשר לא לתת להם את זה. ועם העצמאות מגיע גם הצורך להזהיר אותם, ואיתו גם הקץ לעידן התמימות. אחד האתגרים הכי גדולים של הורים, בעיקר לילדות ונערות, הוא להצליח למצוא את האיזון שבין להגן על הילדות מפני העולם שבחוץ ולהכין אותן אליו, לבין לשמור על התום שלהן ועל הידיעה שכל כך חשוב לגדול איתה שהעולם הוא מקום טוב ובטוח.

כשאני אומרת לילדה שלי לא לדבר עם זרים או לא להסתובב ברחוב כשיש חושך (ועכשיו בשעה חמש כבר חשוך), אני צריכה להסביר לה למה. ואני לא באמת מסוגלת להגיד לה שיש אנשים רעים, כי הידיעה הזו עלולה לנפץ אותה לרסיסים. כי היא עלולה לגרום לה לחרדות. כי ברגע שהיא תדע את זה, היא כבר לא תהיה ילדה יותר. היא הרי יודעת שתמיד אפשר לפנות למבוגרים כשיש בעיה, שמבוגרים הם כאלה שאפשר לסמוך עליו. ואני לא ממש ששה להרוס לה את הדימוי הזה. אני לא רוצה לגרום לה לחשוד בכל אחד. מצד שני, אולי עדיף שאני אהיה זו שאנפץ לה את האשליות ולא מישהו אחר. כל מה שאני יכולה לעשות הוא לנסות למצוא איזון במאזניים האלה שמתנדנדים ללא הרף לכאן ולכאן, ולצערי עדיין לא מצאתי את הנוסחה המנצחת שתשמור אותם יציבים.