אני מודה ומתוודה שקרו מקרים בהם נפלטה לי קללה או שתיים במצבים לא ראויים. קללות הן חלק גדול מאוצר המילים שלי והאמת? אני ממש אוהבת לקלל. בנק הקללות שלי רחב מאוד ומותאם לכל סיטואציה בחיים. יש משהו נורא מספק בלקלל, אבל יש משהו עוד יותר מספק בלקלל אמהות של אנשים. כל אחד שחתך אותי בכביש הוא בן זונה, כל וויכוח שהיה לי אי פעם עם חברה נותנת שירות כלשהי נגמר בדיון לגבי העיסוק של אמא שלהם. ואם זו לא האמא, אז כנראה שאחותם בגבס. כולנו מקללים כל הזמן וגם אלו שלא מקללים לכאורה, עושים את זה בלב. אין לי שום בעיה עם קללות, להפך. אני חושבת שזה פורקן חיובי כל עוד אף אחד לא נפגע מזה. אבל למה תמיד האישה? למה מי שמקוללת בכל הסיפור הזה, היא האמא הזונה של אותו בן זונה שנדחף לפני בתור?

הקללות נמצאות איתנו מאז תחילת האנושות והשימוש בהן ככל הנראה לא יפסק לעולם. אנשים מקללים בכל מקום. בספרים, בקולנוע, בטלוויזיה וגם בתנ"ך. אם נפתח את ספר דברים, נמצא חמישים ושלושה פסוקים של קללות עבר עסיסיות. האמהות והאחיות המקוללות נמצאות גם שם גם והן הפכו להיות בלתי נפרדות מהשפה היומיומית שלנו. "בתנ"ך קללה זה ההפך מברכה. כלומר, זו לא מילת גנאי אלא איחול רע או הטלת עין רעה במישהו" אומרת הבלשנית והחוקרת ד"ר תמר עילם גינדין. "הרבה פעמים קללות הן איחולים או פעלים בציווי, בדרך כלל מתחת לחגורה. הגבר מאחל לגבר שמולו את הדבר שממנו הוא הכי פוחד". הגיוני בסך הכל. חלפו אלפי שנים ועדיין, הדבר שהכי מפחיד חלק מאיתנו הוא ילד הומו או אמא זונה. "יש הרבה קללות לאמא או לאחות" מוסיפה תמר, "זה נעוץ בתפיסה הפרימיטיבית שהאישה היא רכוש הגבר. וזה הרכוש שהוא הכי רגיש והכי רכושני כלפיו. אמא היא גם האישה שהגבר הכי אוהב (לפחות הגבר הסטראוטיפי), ולכן לומר למישהו "אמך במעגל הזנות" זה הכי פוגע בעולם".

כשאנחנו מקללים באמת מכל הלב, אנחנו מחפשים את הנקודה הכי כואבת אצל האדם שעומד מולנו ומשתמשים בה כנגדו. אמנם חלק נכבד מהנשים בעולם הן כבר מזמן לא רכוש, אבל הקללות טרם השתנו בהתאם. "הקללות בעיקרון מפגרות אחרי התקדמות החברה", מוסיפה ד"ר עילם גינדין, "מצד שני, זה ממש לא רק קללות לאמא. לא בכל התרבויות מקללים את האמא, אבל באלה שכן הרבה פעמים זה קשור לחיי המין שלה, או לפחות לאברי הרבייה שלה. למשל, כל הקללות ברוסית שמסתיימות ב-מט', כוס אמכ בערבית וגם כוס אוחתכ. בפרסית בכלל לא מקללים את האמא אלא את האב. הפרסים הקדמונים לא הזכירו בכלל את הנשים שלהם בכתובות שהשאירו. כשכן מקללים בת משפחה, זה הרבה פעמים הסבתא או הדודה מצד אבא. מישהו פעם הסביר לי שזה בגלל ש"מי שמזיין את אמא שלך, מגיע לו שיזיינו את אחותו". נו, רכושנות, כבר אמרנו? באירופה מקללים יותר את אלוהים ולעזאזל. הבלשן השוודי יאיר ספיר אמר לי שבשוודיה לא מקללים בכלל את האמא. גם בערבית מקללים את אלוהיו של הנמען. בעולם הקדום אגב, מאוד כיבדו את האלוהים של הזרים. קללות הן עניין תרבותי. "אביך שרוף" לא עובד בתרבויות שבהן לא היו מוציאים גופות ושורפים אותן".

לא רק קללות הן עניין תרבותי. החיים שלנו הם עניין תרבותי וכל דבר שאנחנו עושים, מהקטן ביותר ועד לגדול ביותר, מושפע כמעט במאה אחוז מהחברה שאנחנו חיים בה. היחס שלנו כלפי נשים עדיין לא במיטבו בלשון המעטה, והגיע הזמן להפוך את החלום למציאות. הקללות הן נגזרת ישירה של שוביניזם עתיק יומין. בחלק מהתרבויות נשים לא הוזכרו בכלל. ניל בר, מחבר הספר "שווים" אומר שביוון העתיקה, "ההישג הכי גדול של אישה אי פעם הוא שלא ידברו עליה לא לטוב ולא לרע. נשים בעת העתיקה נתפסו קצת כמו ילדים קטנים. זאת אומרת ככאלה אין להן רצונות משל עצמן. בשביל היוונים, נשים היו מין עיוות של גברים, מעין רחם מהלך. נשים שימשו כבנות חסות של האב בצעירותן והבעל בבגרותן". בתרבויות מושתתות זלזול כלפי נשים, הקללות תמיד יהיו בהתאם. רמה אחת מעל זלזול נמצאת התעלמות מוחלטת. מסתבר שקיימות תקופות שלמות בהיסטוריה בהן אין אזכור לנשים בכלל ולכי תדעי מה עדיף, להיות מקוללת או פשוט לא להיות.

אנחנו הישראלים אנשים חמים בטבע שלנו והקללות שלנו מתכתבות עם החום הזה נהדר. נעים לחשוב שהאישה מקוללת כי לאמא או לאחות יש חשיבות יתר במשפחה, אבל אל לנו לשכוח שהבסיס הוא בעלות וחוסר שוויון. השימוש הנפוץ ב "כוס אמא שלך" הוא רק סימפטום למחלה כרונית קשה בהרבה. הקלות שבה אנחנו מקללים את האמא היא קצה קרחון המעמד הרעוע של האישה ברוב תרבויות העולם. מאבק בקללות כלפי נשים הוא מלחמה בתחנות רוח. הקרב האמיתי הוא נגדל החפצת נשים" והקרב הזה יימשך עוד הרבה שנים. "בעיניי להילחם בתופעה רק יגביר אותה וייצור אנטי. אם כל כך חשוב לנו להילחם, מה שצריך לעשות הוא ליצור ולהפיץ אלטרנטיבות. אפשר לעשות את זה דרך הרשת או דרך תכניות מעצבות שפה, במיוחד תכניות בידור. לשים את המילים האלה בפי אחת הדמויות. כמו שקיבלנו את הבתמצווש", מסכמת תמר.

קללות הן עניין אופנתי, אבל אנחנו שולטים במה שיוצא לנו מהפה ובמה שאנחנו בוחרים כחלק מהלקסיקון שלנו. נשים מקוללות הן לא דבר חיובי, כמו גם החלפת האמא הזונה באבא כלב. אמנם הקלות שבה אנחנו זורקים "בן זונה" היא תולדה ארוכת שנים של סבל ודיכוי נשי, אבל החפצת הגבר בתגובה היא גם לא הפתרון. העצבים צריכים להיות מופנים כלפי אותו אדם שגרם לנו לכעס, ולא כלפי אמא שלו. היא לא אשמה ובטח שלא צריכה לשאת על כתפיה את העול המעוות של ההיסטוריה. על כן, הוא לא עוד בן זונה. הוא מטומטם עם אמא מקסימה משהו בן זונה.