חמש דקות מתוך הנאום הכי חזק מעצרת ההמונים בסוף השבוע האחרון הן שקט מוחלט. אחרי כדקה וחצי בה הצעירה הזו נשאה דברים היא נדמה, ואלפי האנשים שהגיעו להפגין לצידה, חלקם עם שלטים שפניה מופיעים עליהם, שתקו יחד איתה. אף אחד לא ידע למה. זה לא שמישהו הכריז על דקת דומיה, ודאי לא חמש. אבל הם עמדו שם איתה ושתקו, מחכים במתח שתוציא עוד מילה מפיה, באותו קול שאמר כל כך הרבה מילים אמיצות בשבועות האחרונים – מילים שהידהדו באוזניים של מיליונים באמריקה.

חמש דקות הם עמדו שם, בשקט, רגע אחרי שהיא מנתה את שמות הנרצחים בטבח שארע בבית סיפרה בפלורידה מלפני חודשיים, והשתתקה, ורק דמעה. עד שלבסוף חדלה, לצלילו של שעון סטופר, ואמרה: "מאז שעליתי לכאן, עברו 6 דקות ובערך 20 שניות. בזמן הזה, הרוצח הפסיק לירות, ובקרוב ינטוש את הרובה שלו, יתערבב עם המולת התלמידים כשהם בורחים, ויסתובב חופשי במשך שעה, עד שיעצרו אותו. הילחמו על החיים שלכם, לפני שזו תהיה עבודה של מישהו אחרת", היא סיימה, והלכה.

אם יצא לכם לקרוא קצת על מה שקורה מעבר לים בשבועות ובייחוד בימים האחרונים, על המחאה ההמונית האדירה בארה"ב נגד מדיניות אחזקת הנשק ואיגוד הרובים הלאומי (ה-NRA), כנראה שכבר נתקלתם בפניה של אמה גונזלס – צעירה בת 18 שעד לפני חודשיים היתה אנונימית, ובנסיקה מסחררת, עם המוני מתבגרים מאחוריה, היא הפכה לפנים של המחאה, פניה של המהפכה.

 

גונזלס היא אחת מניצולות הטבח בבית הספר התיכון פארקלנד בפלורידה שהתרחשה בפברואר. בטבח בפארקלנד נפצעו עשרות ונרצחו 17 תלמידים ומורים במתקפה של ניקולס קרוז, תלמיד לשעבר בבית הספר, שהיה חמוש ברובה ופתח באש במסדרון בית הספר.

יחד עם חבריה אלכס וינד, ג'קלין קורין, דיוויד הוג וקמרון קסקי, גונזלס מובילה את תנועת התנגדות של בני הנוער האמריקאים למדיניות נשיאת כלי הנשק, תנועה הולכת וגדלה שנולדה מתוך התכיפות המזעזעת בה מתרחש ירי בבתי ספר בארצות הברית – 19 מקרים מאז תחילת השנה הנוכחית. התנועה הארצית של תלמידי התיכון שמה לעצמה למטרה ליצור רפורמה באחזקת כלי נשק, ולמנוע את ההרג הבא. בסוף השבוע האחרון הם הניעו מאות אלפים לפעולה, והוציאו המוני אנשים אל עצרת המחאה הענקית שהתרחשה בוושינגטון DC.

הנאום המדובר של גונזלס הוא רק האחרון בשורה של נאומים ודברי טעם שבת ה-18 כבר הספיקה להשמיע ולהדהד באוזני האומה. מה שמיצב אותה כפני המחאה היה הנאום שלה לפני כחודש בעצרת בפורט לודרדייל, שהפך תוך זמן קצר לוויראלי. בנאום אפקטיבי, ישיר ומעורר צמרמורת, היא סחפה את הקהל שוב ושוב בטיעונים קונקרטיים ומנוסחים היטב. "אם כל מה שהממשלה שלנו יכולה לעשות זה לשלוח את תנחומיה ותפילותיה, אז הגיע הזמן שהקורבנות יהיו השינוי שאנחנו צריכים לראות", פתחה כבר אז במילים חדות וחזקות כל כך.

תחילה, היא מוססה את הטענות של התקשורת, שמנסה לגרום לרוצחים להראות כמו "זרעים רעים" ויוצאי דופן, אינדיבידואלים שסובלים ממחלות נפשיות ספציפיות, ולא חלק מתופעה. "זה לא רק נושא של בריאות נפשית", היא צועקת, "הוא לא היה מצליח לפגוע בכל כך הרבה תיכוניסטים עם סכין!". הקול שלה צרוד מבכי, היא נראית תשושה, אבל היא לא מפסיקה. "האנשים בממשלה משקרים לנו, ורק אנחנו הילדים יכולים לצעוק 'בולשיט'! [..] אנחנו מוכנים לצעוק בולשיט! פוליטיקאים שיושבים בבתים המוזהבים שלהם ובמושבי הסנאט שלהם שממומנים על ידי ה-NRA ואומרים שלא היה מה לעשות כדי למנוע את זה - אנחנו אומרים שזה בולשיט!". במהלך רטורי עוצמתי וממלא השראה היא חוזרת שוב ושוב "אני אומרת שזה בולשיט!", כשהקהל מצטרף אליה. "הם אומרים שרובים הם מסוכנים כמו מכוניות, אנחנו אומרים שזה בולשיט!". הבכי של גונזלס על חבריה המתים, שנרצחו כתוצאה ממדיניות שהתוו קשרי הון-שלטון בצמרת הבית הלבן, לא מותיר אף אחד בקהל, או בבית, אדיש.

הטענות של גונזלס בדבר הדפוס החוזר שנגרם עקב מדיניות נשיאת הנשק הנוכחית עלו לכותרות שוב בעקבות מקרה טרגי נוסף שהתרחש בשבוע החולף. מאבטח בבית ספר במרילנד הצליח לעצור תלמיד חמוש שירה בשני תלמידים אחרים, אחת מהם, ג'יילין וויילי בת ה-16, מתה מפצעיה לפני שלושה ימים. המקרה הנורא הזה מוכיח את טענתה של גונזלס בכך שלא מדובר רק בכמה עשבים שוטים שהשיגו, איכשהו, נשק שאיפשר להם לרצוח. הנגישות של כלי נשק, תחמושת וציוד נלווה לאוכלוסיה אזרחית, בעיקר קטינה, קשורה באופן ישיר להישנותם של המקרים האלו.

 

הנאום בפורט לודרדייל היה רק ההתחלה. מאז, היא הגיעה כבר לתוכניתה של אלן דג'נרס, לתוכנית הראיונות הוותיקה "60 דקות", לשער חודש אפריל של מגזין טיימס ולכמה וכמה פאנלים חדשותיים כדי לקדם את מחאת התיכוניסטים. אך מי היא הצעירה שעד לפני כחודש היתה תלמידת תיכון אנונימית, הנערה מאחורי המבט הכואב והמילים הכואבות עוד יותר?

"שמי הוא אמה גונזלס. אני בת 18, קובנית וביסקסואלית", פתחה גונזלס מאמר שכתבה למגזין הרפרס באזאר בחודש פברואר. מיד לאחר מכן היא הוסיפה בחינניות, "אני כל כך לא החלטית שאני לא יכולה לבחור רק צבע אחד אהוב, ואני אלרגית ל-12 דברים". החריגות המשולשת של גונזלס – אישה בעולם סקסיסטי; בת למהגר קובני תחת שלטון טראמפ הגזעני; וביסקסואלית, כלומר שייכת לקבוצת מיעוט בקהילה הלהט"בית – מאפשרת לה להיות במצב שבו אין לה מה להפסיד.

בזכות היותה בעמדת מיעוט כזו, ולמרות שהיא רק תיכוניסטית, אין בגונזלס פחד מהאנשים הכי עוצמתיים בארצות הברית. באחד הנאומים שלה, היא אתגרה באופן ישיר את הנשיא בעצמו. "אם הנשיא רוצה לבוא ולהגיד לי בפרצוף שזו הייתה טרגדיה נוראית, וזה לא היה צריך לקרות, ולהמשיך להגיד לנו ששום דבר לא הולך להיעשות לגבי זה, אני הולכת לשאול אותו בשמחה - כמה כסף הוא קיבל מה-NRA?". על רקע תשואות הקהל היא המשיכה, "אבל היי, רוצים לדעת משהו? זה לא משנה כי אני כבר יודעת כמה! 30 מיליון דולר!  [..] לכל פוליטיקאי שלקח תרומות מה-NRA, תתביישו לכם!" – התייחסה גונזלס לנתון המזעזע לפיו ה-NRA תרם יותר מ-50 מליון דולר למסע הבחירות של טראמפ ב 2016, כפול כמעט פי 19 מהסכום שנתנו ארגונים שמקדמים מגבלות על אחזקת כלי נשק.

הכריזמטיות והרטוריקה המרגשת של המנהיגה הצעירה הזו הם לא הדבר היחיד שמעסיק את התקשורת האמריקאית. איכשהו, התקשורת עסוקה בלנתח דווקא את הקרחת שלה. כשנשאלה על כך, אמרה גונזלס שנוח יותר לגלח את השיער כי "לטפל בשיער זה יקר", וש"ככל שההורים שלי התנגדו לכך שאעשה את זה, ככה רציתי לעשות את זה יותר". כששינייד אוקונור כבשה את המיינסטרים בתחילת הניינטיז, הקרחת שלה עוררה אינספור אמוציות והתנגדויות. אבל האם ב-2018 זה עדיין הגיוני להפוך את הקרחת להצהרה כל כך חשובה? האם ברגע שאישה מוותרת על הסממן הכל כך נשי שהוא שיערה, היא מיד מגלמת גורם שמאיים על החברה?

נאומה של אמה גונזלס. צילום מסך

בת מהגרים, ביסקסואלית, קירחת, אמיצה - סמל המהפכה. צעירים מרימים שלטים עם פניה של גונזלס בנאומה בוושינגטון, צילום מסך

 

למרות הפרטים הקטנים, וכנראה גם הרבה בזכותם, לגונזלס יש את הפוטנציאל להפוך לכוח משמעותי במשחק הפוליטי העתידי, ולייצג קול פוליטי עבור נשים לטיניות וקוויריות, ולא רק – אלא עבור דור שלם. הפופולריות שלה כל כך גדלה מאז הנאום המפורסם, שהיא כבר בעלת יותר עוקבים בטוויטר מה-NRA עצמו – והיא רק הולכת וצוברת תאוצה. "מה שחשוב", היא מדגישה במאמר שלה להארפרס באזאר, "הוא שרוב העם האמריקאי הפך למשתף פעולה בעוול שמתרחש מסביבם. מה שחשוב הוא שרוב הפוליטיקאים האמריקאים משתכנעים בקלות על ידי כסף יותר מלאנשים שהצביעו להם", היא אמרה, בעוד הדגמה לכוחה להוציא דברים לאור ולומר אותם חד וחלק. היא התייחסה להצעה של טראמפ לחמש את מורי בתי הספר בתגובה למקרי הטבח בשבועות האחרונים כשכתבה, "מורים לא צריכים להיות חמושים באקדחים כדי להגן על הכיתות שלהם, הם צריכים להיות חמושים בידע אמיתי כדי ללמד".

נסכם דווקא בציטוט של מישהו אחר. "והילדים האלה שאתם יורקים עליהם / כשהם מנסים לשנות את העולם שלהם / הם מחוסנים לתגובות שלכם / הם די מודעים למה שהם רוצים לעשות" – כשדיוויד בואי שר את המילים האלו בשיר המפורסם "Changes", הוא תיאר את הפוטנציאל חסר המעצורים של טינאייג'רים חדורי מוטיבציה ליצור שינוי. המילים האלו מהדהדות את תנועת בני הנוער שמתהווה כרגע ברחבי ארצות הברית, ולמעשה, הוא מתאר בדיוק את אמה גונזלס – נערה שמחוסנת מפני השקרים, מפני החירטוטים, מפני הבולשיט. היא נלחמת על האמת שלה, על עולם שבו חבריה לא מסתכנים במוות ובירי המוני כשהם הולכים לבית הספר, ונראה שאף אחד לא יכול לעצור אותה. אפילו לא הבולשיט של ה-NRA.