פרקים בתמונות: 70 שנה, 60 שנות חיים.

לא רק ביום הזיכרון. מדי לילה שב ומתנגן בראשי המשפט 'הנה מוטלות גופותינו' של חיים גורי.

נולדתי לתוך רעמי פגזים והפגזות. דגניה א. זיכרונות מהמקלט. מדפי עץ, ריח של בטון לח. ברקע הדי ירי וסיפור על אבא שנפצע במלחמת סיני כשצנח ממטוס.

חלפו השנים.

במלחמת ששת הימים היו אלה חבריו של אבא שיצאו לקרבות. לא כולם חזרו.

ביום הכיפורים, היו אלה צעירים שהכרתי בתיכון שיצאו לקרבות. לא כולם חזרו.

במלחמת לבנון הראשונה היו אלה חברי שיצאו לקרבות ולא שבו עוד...

ואני?

בחרתי מקצוע או שהוא בחר בי, לא יודעת מה נכון יותר. אני עיתונאית שטח.

והגופות? נערמו לנגד עיני לתל הולך וגדל. 'הנה מוטלות גופותינו', שב הזמזום הזה.

גופותיהם של נשים, גברים, חיילים ותינוקת אחת שהותירה מאחור בקבוק ועגלה עם כתמי דם. ימים, חודשים, שנים של פיגועים. בתקופות מסוימות אפילו שניים ביום.

כתבי השטח ואנשי הזיהוי פלילי מטעם המשטרה, נפגשים שוב ושוב ואין צורך במילים.

בית ליד. חיילים עומדים בצומת. רגע אחד אני חולפת על פניהם ואז נשמע פיצוץ עז וכשחזרתי על עקבותיי הם כבר לא היו.

נתניה, קניון השרון, כפר סבא, ואדי עארה. ליל הסדר, מלון פארק בנתניה ותמונה אחת של שלולית דם ענקים על הרצפה, וריח של מוות שנדבק בך לימים ארוכים, נצרב בעור.

עוד אוטובוס שמשאיר בתוכו חייל וחיילת חבוקים. כך מצא אותם המוות. פיצוץ בדיזנגוף סנטר ושלוש ילדות רק בנות 14 שיצאו לחגוג לא חזרו. לאחת מהן קראו הדס, שמה כשלי, וגילה היה אז כגיל בתי. פיגוע רדף פיגוע. ואחרי שהיו גופות מרוסקות מוטלות לפנינו, יצאנו לבתי המשפחות. בית אחר בית. עשרות בתים. עשרות משפחות, עשרות גופות על הכביש שהפכו לפנים, ושם, וחיים שלמים שנותרו בתמונות, ברגע שנכנסתי אל הבית שלהם, אל החדר הפרטי שהשאירו שעות אחדות קודם לכן.

ובאסון המסוקים? עברנו כתבי השטח בית בית, ללקט את הלבבות הקרועים של בני המשפחה.

ואז מלחמת לבנון השנייה.

בני חייל. לוחם בתותחנים. אם ובן יחד במלחמה שהייתה הפעם בשטחי המדינה. אמא ובן מוקפים בעוד ועוד חיילים מתים. גופותיהם מוטלות מולי בכפר גלעדי. חצי שעה קודם הם עוד חיו.

יום למחרת, חיילים במדים נהרגו מול עיני כשנכנסתי ללבנון למשך ארבעה ימים. טילים של חיזבאללה פגעו בהם. זה קרה כשהם היו בטנקים על הגבעות הצחיחות של הארץ הזאת, זה קרה כשהם ישנו בבית במרחק 500 מטר מהבית שאני הייתי בו, בכפר קאוזה, צופה חסרת אונים והלב מת.

מאוחר יותר, בעיתונים בארץ, התגלו השמות, המשפחות, ובניהן בנים של חברים, שעד אותו הרגע ראיתי את המוות שלהם כחיילים אלמונים.

עזה. הסלמה בדרום. עופרת יצוקה, עמוד ענן. צוק איתן. ראיתי אותם נכנסים לתוך עזה. כשיצאו, חלקם לא כבר לא היו איתנו.

יום הזכרון לחללי ישראל.

תמונות ועוד תמונות של  גופות שבות אלי מידי לילה.

תמונות מדים קרועים, כתמי דם על נעלי העיתונאית שלי, לעת ערב כששבתי הביתה. וריח של מוות שחונק את הלב.

יום הזיכרון, התמונות מקבלות חיים, נעות ממקום למקום, הכר נרטב.

אני סבתא. שלושה נכדים של צמר גפן מתוק, רך מחבק.

עכשיו לראשונה בחיי אני מפחדת.

מפחדת.

מפחדת מהרגע שיתבגרו, ילבשו את המדים. ייקחו נשק ביד וכמו אלפים לפניהם, ימשיכו את הדרך ויהפכו בגופם האהוב להיות המגן החי האנושי של מדינת ישראל.

עכשיו אני מפחדת.