סיפור חייה של הלן ברקול עשוי להראות לנו טריוויאלי, או לא יוצא דופן במיוחד, למעט העובדה שהיא הצליחה להשיג כל מטרה שהיא הציבה לעצמה, למרות היותה חרשת מלידה. לאחר שילדה שלוש בנות בריאות וסיימה בהצלחה תואר שני, היא כיום מלמדת בני נוער עם הפרעות ומחלות נפש ומעבירה הרצאה על סיפור חייה ברחבי הארץ. נוסף לכל אלו, בקרוב היא תסיים תסיים קורס מנהלי בתי ספר, "אבני ראשה".

כמובן שסיפור חייה של ברקול לא היה נטול משברים, היא עצמה מספרת על תקופות בהן הרגישה ש"אין לי את הכלים והכוחות להתמודד עם הדחייה והקשיים שליוו אותי בעקבות לקות השמיעה". ברקול מספרת שהיא כמעט ויתרה על החלומות שלה, "אך למזלי אני מגיעה מבית חם עוטף ואוהב והקול הפנימי שבי לא נתן לי לוותר. ראיתי מול עיניי את הוריי שתמיד האמינו בי וביכולותיי וזה מה שנתן לי את הכוח להתרומם לאט לאט ולא לוותר לעצמי. מאוד צמחתי מהמשברים ותיעלתי את זה למקום אחר, למקום חיובי - הקמתי וניהלתי מועדון חברתי לגבוליים בני 30 - 18 (מועדון "הדרים") בהתנדבות במשך 4 שנים. אני הייתי הקול שלהם, נלחמתי עבורם מול רשויות שיקבלו את המענה המגיע להם ולשלבם בקהילה. היום, אחרי 20 שנה, המועדון עדיין קיים ומוכר".

יש הרבה נכים חירשים או בכלל שכבר הסתגלו להיות מחוץ לחברה, מה בך סירב לזה?

"אני אדם מאוד סקרן שרוצה ללמוד עוד ועוד וזה מה שמשך אותי לתוך החברה. חייתי בבועה הרבה שנים (עד הניתוח שתל בגיל 40), הייתי מאוד מנותקת ממה שקורה מסביבי והרגשתי שאני מפספסת המון. למזלי אני טיפוס לוחם, שלא מפחד מקשיים ושינויים ולכן תמיד העזתי לשאול ולבקש עזרה. בחרתי בחיים, בדרך הקשה, במלחמה יומיומית, ולא ויתרתי לעצמי. היום, בדיעבד, אני שמחה על כך למרות כל המשברים והרגעים הקשים שחוויתי. זה היה שווה, כי העולם כל כך יפה בעיניי ויש לו הרבה מה להציע. צריך להיעזר באנשים טובים שמגיעים אלייך בדרך. אי אפשר לעשות את זה לבד, זה קשה, מתיש ולעתים מייאש".

לדבריה של ברקול, רק היום היא מבינה עד כמה החיים עם מגבלה מאלצים אותך להיות חזקה, חיובית ואופטימית. "מאוד קשה להיות שונה בחברה ולכן נדרש ממך לקחת את הקשיים באור חיובי ולדעת לבקש עזרה. המפתח להצלחה הוא לקבל את עצמך כפי שאת ולדבר על כך בקול רם. לא להתבייש בנכות, אלא לדבר עליה ולהגיד מה קשה ואיך אפשר לעזור".

"רק בגיל חמש התחלתי לדבר"

ברקול נולדה בחולון, לשני הורים שנישאו למרות היותם בני דודים. אחיה הבכור נולד בריא ושומע לחלוטין, אבל היא ואחיה הצעיר נולדו חירשים. כבר מגיל שנתיים החלה להרכיב מכשירי שמיעה ושולבה בגן לילדים חירשים ושומעים, לאחר שלהוריה נאמר שאחוזי השמיעה שלה נמוכים עד מאוד בשל עור התוף הקרוע שלה.

היא מספרת שהוריה הרעיפו עליה חום ואהבה, והם סירבו בתוקף שהיא תלמד את שפת הסימנים, "משום שהם חשבו שיהיה נכון יותר עבורי להתאמץ וללמוד לדבר, למרות המגבלה שלי. אף הגה לא יצא מפי בשנים המוקדמות לחיי, ורק בגיל חמש התחלתי לדבר, ואז הבנתי שאני שונה מהאחרים". עם זאת, בזכות מילות האהבה והעידוד הבלתי פוסק שקבלה מהוריה, הצליחה לבנות את קולה הפנימי, מבלי לחשוב שמשהו לא בסדר אצלה.

לכיתה א' עלתה רק בגיל שבע וחצי, והשתלבותה בבית ספר רגיל לא הייתה פשוטה. הלן לא הבינה מילה כאשר המורה הסתובבה אל הלוח, התכופפה או כשדברה לאחד התלמידים כשפניה לא היו גלויות לכיוונה. היא נאבקה מדי יום כדי לעמוד בקצב הלמידה, למדה לדבר באמצעות מיח"א (מסגרת חינוכית שיקומית לילדים עם לקות שמיעה), וקיבלה מענה לצורך החברתי בעזרת שמ"ע – מועדון חברתי לכבדי שמיעה ולחירשים. החירשות וחייה העמוסים בכאבי לב ובמשברים לא עצרו את הלן מלהתפתח וללמוד, להכיר בסגולותיה המיוחדות, לפרוץ את הגבולות ולהגשים את חלומותיה.

כבר בגיל 21 היא הקימה בחולון את מועדון "הדרים", שם התנדבה במשך ארבע שנים. הקמת המועדון, שעד היום פועל במימון עיריית חולון ונותן מענה חברתי לסובלים מפיגור קל בגילאי 30-18, היוותה הגשמת חלום עבורה. עם זאת, התחנה הבאה היתה קנדה, שם נישאה, ילדה את בנותיה ולבסוף התגרשה. בגיל 40, לאחר ששבה ארצה, נולדה מחדש בעקבות ניתוח מורכב שבמהלכו הושתל שבב בגולגולתה. בזכות אותו השבב, החלה ברקול לשמוע לראשונה בחייה ולגלות עולם חדש וזר לחלוטין עבורה. אף אחד לא הכין אותה לרגעים המרגשים שתחווה, כאשר שמעה לראשונה בחייה ציוץ ציפורים, כפית נופלת על הרצפה ומים זורמים במקלחת. כאשר החלה לשמוע לאחר 40 שנות דממה, הבינה הלן עד כמה הייתה מנותקת וחיה בעצם במעין בועה משל עצמה. לכן, להרצאה המרגשת על סיפור חייה, שבה היא מעבירה את המסר שאפשר לנצח כל מגבלה וקושי, היא בחרה לקרוא "לנפץ את הבועה".

"הדבר הראשון ששמעתי היה מקהלת הציפורים", משחזרת הלן. "בהתחלה לא הבנתי מה אני שומעת, לא הצלחתי לזהות את הרעשים, וכשאמרו לי שאלו ציפורים, הייתי בשוק והמשפט שיצא לי מהפה היה 'באיזה עולם יפה אתם חיים'. לא האמנתי למה ששמעתי, והיום כל פעם שאני שומעת את הציפורים אני מתמוגגת. אלו אחד הצלילים הכי יפים ששמעתי בחיי. נפתח בפניי עולם יפה, מרגש ומעצים. נולדתי מחדש".

עברת כל כך הרבה, מהי התקופה שהכי עיצבה אותך?

"הייתה לי אהבת נעורים גדולה עם בחור שמאוד אהב אותי כפי שאני, אך הוריו סירבו בכל תוקף לקשר הזה ונאלצנו להיפרד בשיברון לב. לאחר מספר חודשים קיבלתי פטור מהצבא - ופה נשברתי. לא הבנתי מה לא בסדר אצלי ולמה אני לא יכולה להיות נאהבת ולהתגייס לצבא כמו כולם. הייתי ערה ומודעת למגבלת השמיעה שלי, אך כאב לי ששופטים אותי על פי המגבלה ולא על פי מי שאני ומה שיש לי לתת לחברה".

מה בכל זאת בער בתוכך וגרם לך להמשיך ולהילחם?

"האהבה והאמונה שקיבלתי מהוריי לאורך כל השנים. הוריי גילו כלפיי המון סובלנות והכלה. תמיד הסבירו לי שוב ושוב ומאוד השקיעו בי בדיבור ושפה. הלכתי לקלינאית תקשורת במשך שנים והוריי היו מתרגלים איתי הרבה בבית. יחד עם זאת אהבו אותי כפי שאני ותמיד דאגו להזכיר לי שאני הכי יפה, הכי חכמה וילדה חשובה להוריה".

מה את חושבת על אופן הטיפול בנכים עם מוגבלויות שונות בארץ?

"אני חושבת שיש מודעות גבוהה לנכים בארץ ורמת הנגישות הולכת ומשתפרת. כמובן שעדיין זה לוקה בחסר, אך אני חושבת שהדגש צריך להיות על החברה עצמה: להגביר את המודעות ולעזור לחברה להכיל את הנכים, ולא להקשות עליהם בדחיות ועלבונות. לצערי עדיין קיים קושי לקבל ולשלב את החריג בקהילה. אני יודעת שמערכת החינוך עושה המון מאמצים ופרויקטים לקבל את השונה, לתת להם את המענה ולשלבם בקהילה ואני מאוד שמחה על כך".

מה את עוד שואפת להשיג?

"אני מאוד מאמינה שאצליח ואהיה מנהלת טובה ונהדרת. אני חושבת שערך המוסף שלי כמנהלת הוא ההזדהות העמוקה שלי עם התלמידים וההורים. גדלתי עם מגבלה ונאלצתי לעבור משברים, דחיות והתמודדויות בחיי היום יום ולכן ההבנה שלי היא עמוקה יותר. הודות למגבלה אני אדם רגיש ואוהב יותר. האהבה והנתינה לתלמידים שלי היא גדולה ואמתית. כמנהלת אני אהיה 'הקול שלהם', כי אני יודעת איפה וכמה קשה להם. השאיפה שלי להוביל צוות, להשפיע ולהוות מודל חיקוי. להראות להם את הדרך ולתת כלים רגשיים ופדגוגיים, הן לתלמידים והן לצוות להורים ולקהילה. אני חושבת שזה התפקיד והייעוד שלי - להראות ולהזכיר שהבלתי אפשרי בהחלט יכול להיות אפשרי".