כמעט ולא היתה אלימות בשדולה שהוקמה היום בכנסת, ע"י חבר הכנסת אילן גילאון,  השדולה נגד אלימות משטרתית, כמעט כמעט ולא היתה שם אלימות מילולית אפילו, למעט איזו הערה או שתיים של חברת הכנסת ענת ברקו שגררה אחריה תגובות קשות.

לא היתה אלימות אבל היו סיפורים קשים על אלימות: אבא שסיפר איך שוטרים הרגו ממכות את בנו, אמא שסיפרה איך שוטרים התעללו בבנה, אחים של צעיר שהתאבד לאחר מעצר אלים במיוחד של המשטרה, צעירה שחשה  מוכה ונדחפת ע"י המשטרה בהפגנה חוקית, אשה שאמה בת השמונים קיבלה יחס אלים ומשפיל  ועוד ועוד.  בהתחלה נראה היה כאילו יש מכנה משותף לכל אותם עדים וקרבנות, אבל ככל שהתרחב המעגל ברור היה שהמכנה המשותף הוא להיות ישראלי: היו שם חרדים, ערבים, מזרחיים, להט"בים. אלה שיצאו במחאה מאורגנת, כאלה שנראו למשטרה חשודים בשל צבע עורם, כאלה ש"באו לא טוב עם הדעות השמאלניות שלהם", כאלה שהיו במקום ובזמן הלא נכון ובפי כולם סיפורי עוולה וחוסר אונים מול כוחות המשטרה.

כל סיפור צרב, היו כאלה שהשאירו את הגרון חנוק. אחד מהם היו בפי אחיו של יוסף סלמסה ז"ל (צעיר בן העדה האתיופית שפרשת מותו סוקרה בהרחבה במקום הכי חם בגהנום ובתכנית המערכת, מוות שמשפחתו טוענת שבא בעקבות מעצרו האלים ע"י שוטרים) שמרוב התרגשות קרא מהדף, כדי לדייק מתוך הכאב את חץ האשמה שהוא ומשפחתו שולחים להתנהלות המשטרה במקרה של אחיו, אבל לא רק במקרה של אחיו אלא החשד התמידי שהם צריכים לשאת איתם בשל צבע עורם.

הקמת השדולה נגד אלימות בכנסת. צילום חיים הר זהב "המקום הכי חם בגיהינום"

הקמת השדולה נגד אלימות בכנסת. צילום חיים הר-זהב "המקום הכי חם בגיהינום"

שני אחים של יוסף סלמסה ישבו בדיון וכשחברת הכנסת ברקו ניסתה להפריד בין העדויות הקשות של בני העדה האתיופית לעדויות הקשות של הערבים שהיו בדיון, הם התייצבו מנגד וחסמו את ההפרדה שאליה התכוונה ברקו. זה לא משנה אם הוא ערבי או אתיופי האלימות היא אותה אלימות, הם אמרו.

קשה היה להפריד בין הנוכחים שם, למרות שלכאורה לא היה להם מכנה משותף אחד, קשה היה להפריד ביניהם כי לא משנה מה הדעות הפוליטיות שלהם ואיך הם חושבים שצריך לנהל את המדינה הזאת, מה שברור היה לכולם שם שהמשטרה אמורה לשמור עלינו האזרחים ולא להיפך. כשאנחנו הולכים להפגנות, האנשים היחידים שאנחנו ממש מפחדים מהם אלה הם השוטרים, אמרו שניים מהנוכחים (הצעירה  שהיתה על הטיקט 'הצעירה הלסבית' והצעיר שהיה על הטיקט 'בן העדה האתיופית').

בדיון עצמו בני העדה האתיופית הגנו על הערבים, הערבים הוזמנו למאה שערים, נציגת תושבי שכונת עמל חיבקה במילותיה את בני העדה האתיופית, בעלי המוגבלויות והלה"טבים כולם איחדו כוחות בעניין הזה. הסתכלתי עליהם, כלומר עלינו אם הם , כלומר אנחנו, שוליים אז מי בעצם בכביש הראשי בעצם? ומה הפלא שהוא כל כך צר. הם לא שוליים הם החברה הישראלית.

כי מה שהבינו הנוכחים בשדולה שהקים גילאון, לא השכילו להבין אלה שאמורים להנהיג אותנו – לא משנה אם אנחנו מסכימים אחד עם השני או לא, יש דבר שעליו כולנו מסכימים זה שזכותנו להיות מי שאנחנו, להביע את מה שאנחנו ולהפגין על מה שאנחנו חושבים שצריך להוביל לשינוי.

ומי חברי הכנסת והשרים שבאו לשמוע את העדויות הקשות לפני חשיבה ובדק בית רציני? אנשי מרצ, הרשימה המשותפת, היה גם נציג המחנה הציוני זוהיר בהלול וגם חברת הכנסת ברקו מהליכוד.

איפה החרדים? שאלו נציגי הציבור החרדים שם, מאות  חרדים נפגעים קשות מהמשטרה בזמן הפגנות אבל הפוליטיקאים החרדים לא מצאו לנכון לבוא, הם כנראה חושבים שהם לא שוליים -  מיינסטרים בעיני עצמם.

חבר הכנסת גילאון, מנע התלהמויות מיותרות, ביקש שלא להכפיש את השוטרים ויש בזה מן הצדק. זה לא השוטרים שאשמים, כלומר בוודאי שיש גם שוטרים שאשמים, אבל האשמה היא במי שמלבה, במי שמכשיר את הקרקע ובמי שלא מגיע לדיון כזה כדי לשמוע את העדויות, להפנים, למנות, לחשוב ולפעול כדי לצמצם את התחושה הקשה של האזרחים כאן, התחושה שהכוח מופנה נגדנו ולא בעדנו.

תגיות , ,