השנה היא 1992 והטלפון של שרונה בן אור מצלצל. מעבר לקו, מזדהה הדובר בשם משה. הוא מספר שהשיג את הטלפון שלה באחד מ"עלוני הקשר", חוברות שהיו נפוצות בקרב הדור שלפני טינדר, ג'יידייט ופייסבוק, ואפשרו לגברים ונשים המחפשים זוגיות להפיץ את פרטיהם ברחבי הארץ.

במהרה הוא מצליח לכבוש את אוזנה. באותה תקופה היא עובדת כמזכירה בחברה שמספקת אוזניות למשרד הביטחון, והוא, בצירוף מקרים מסקרן למדי, מספר לה שהוא עובד במשרד הביטחון. שרונה אכן מסתקרנת ונמשכת אחר המסתורין שאופף את השיחה. הבחור מוסיף ומציין שהוא גרוש עם שני בנים, סטטוס זהה לסטטוס שלה, גרושה פעמיים, בת 31 בסך הכל ואמא לשני בנים בעצמה.

השניים ממשיכים בשיחות ובהמשך הוא אף מגלה לה כי שמו האמיתי איננו משה, כי אם שמעון. שמעון קופר. הרושם שהוא עושה עליה עז ובמהרה הוא מצליח לרכוש את אמונה. "אנחנו מדברים על תקופה שיחסית היתה תקופה די תמימה", היא מבקשת להדגיש.

ובאותה תקופה את כבר גרושה פעמיים.

"גרושה פעמיים, אחרי גירושים כואבים מאוד, משני בעלים אלימים פיזית ומילולית. מבעלי השני ספגתי אלימות קשה מאוד שהסתיימה לא פעם בחדר מיון, כולל איומים באקדח המשטרתי שלו".

צילום: מיקי מריינפלד

צילום: מיקי מריינפלד

מה ששרונה לא ידעה אז, ותגלה רק שנים ארוכות אחר כך, הוא שלמסכת הגברים האלימים עימם חלקה את חייה, היא עומדת לצרף את הגרוע מכל. רוצח מתוחכם ואמן הונאות ערמומי שבינו לבית שירות הביטחון אין כל קשר. וכפי שיסחף אותה ובהמשך ישכנע אותה להינשא לו, כך יצליח שמעון קופר לסחוף גם את הוריה, ניצולי שואה מבוגרים, ולזרוע בתוכם זרעי אמון שיצמחו לקשרים כלכליים שמטרתם לשרת את ענייניו.

מה היה שונה בשמעון מהבעלים הקודמים שלך?

"היום זה מגוחך להגיד את זה, אבל אם אני חוזרת אחורה, שמעון היה הגבר שחיפשתי. הוא לא הפסיק להרעיף עליי אהבה. כל ציוץ שלי נענה ב'כן'. זה היה החלום שלי, אני סיימתי שתי מערכות גירושים אלימות פיזית ומילולית ופתאום נופל לי גבר שהוא מחבק ואוהב ונותן ומבין, והוא נכנס למשפחה וכולם אוהבים אותו. הוא לא היה גבר אלים, זה מה שאנשים לא מבינים. עד שהכל התפוצץ שמעון פשוט האביר על הסוס הלבן, נסיך".

ובזמן שהוא מנהל איתך מערכת יחסים הוא עדיין נשוי לאורית דורון קופרשמידט

"נכון, ואני לא יודעת את זה בהתחלה".

אבל בשלב מסוים משהו באינטואיציה של שרונה מתחיל להדהד. כשהיא דורשת מקופר תשובות, הוא מתוודה כי הוא עדיין נשוי לאורית ומעולם לא השלים את הליכי הגירושין ממנה. "הוא נשבר...ובאותה שיחה הוא בעצם מספר לי על אורית. הוא סיפר לי שהיא דיכאונית, מזניחה את הבית, מאיימת להתאבד, היא מטופלת בתרופות, היא אמורה בכלל להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי, והוא אומר שבגלל שהיא מזניחה את הבית ואת הילדים, הוא רוצה לקחת את הילדים אליו, ובאותה שיחה הוא שואל אותי אם אני אסכים לקבל אותם. את מבינה שבאותו רגע כל הכעס שהיה לי, כל התחושות האינטואיטיביות הממש ממש פנימיות, הכל נדחק, הכל כאילו נעלם באוויר. ובאותו רגע אני אומרת לו שברור שאני מסכימה לקבל אותם".

מה משתנה פתאום?

פתאום ראיתי כל הגודל הזה, את איש שירות הביטחון, איש העולם הגדול, נשבר ודומע. ברור לי שבאותו רגע כל הרחמים שלי עולים, גם כאמא וגם אליו, כמישהו שאני אוהבת. אז ברור שאני מסכימה לקבל את הילדים. ובאותו רגע, בלי להכיר את אותה אישה, אני לא סובלת אותה, אני מתעבת אותה, בלי שאני רואה אפילו תמונה שלה. כי אני אומרת לעצמי איך ייתכן שאמא ואישה מתנהגת ככה לילדים? אני מאמינה לכל מילה שלו. ב-2016, אחרי המשפט שלו, עליתי לקבר שלה והדלקתי נר וביקשתי סליחה".

בהמשך מספר קופר לשרונה שאורית התאבדה. סיפור ההתאבדות מתיישב היטב עם הנרטיב שהוא טווה עוד קודם, בדבר אישיותה המעורערת לכאורה של אורית. באותו שלב, שרונה איננה חושדת בדבר. היא אוספת לביתה את בניו של קופר ומגדלת אותם לצד שני בניה.

צילום: דפנה טלמון

צילום: דפנה טלמון

שנים ספורות חולפות להן ומערכת היחסים של השניים עולה על שרטון, הטריגר לכך הוא הונאת ביטוח שקופר מבצע וגורר לתוכה גם את שרונה, ללא ידיעתה. בצעד שיתברר רק שנים אחר כך ככזה שאולי הציל את חייה, שרונה עוזבת את קופר. "הגירושין עצמם נעשו ב-1997, אבל הוא עוזב את הבית ב-1996. אני חושפת שהוא כמובן לא איש שירות הביטחון ושהוא בוגד בי, בין השאר עם חברה משותפת שלנו. אגב אני לא כועסת על אותה בחורה. צריך להבין, אי אפשר לכעוס על אף אחד שנופל בידיים שלו ועושה דברים כאלו או אחרים. אני פוחדת ממנו גם היום. אני לא פוחדת שהוא ייקח אקדח ויהרוג אותי. אני פוחדת מדברים הרבה יותר גדולים מנשק, אני פוחדת ממה שיש לו במוח".

בשנת 2010, זמן רב אחרי שהוציאה את שמעון קופר מחייה, שרונה מקבלת שיחת טלפון מעמרי אסנהיים, תחקירן "עובדה". אז מתברר לה, לקופר היתה אישה שלישית, ג'ני מור חיים, אשר מצאה את מותה בשנת 2009 בנסיבות זהות כמעט לאלה בהן מצאה אורית את מותה. הגילוי הזה מערער את עולמה. "זה כמו שמכניסים חרב לתוך הנשמה שלי. כמו ניתוח לב פתוח בלי הרדמה. כי כל הסיפור הזה היה קבור. אף אחד לא יודע מזה ופתאום מישהו, בלי הודעה מוקדמת, פורץ לתוך החיים שלי, ואני מבינה ממנו שיש אישה נוספת שמתה באותן נסיבות כמו שאני מבינה שאורית מתה. כולנו מרגישים שהדברים פה לא תקינים, מאוד מוזרים. המוות של הראשונה זה אותו דבר כמו המוות של השלישית. ואז אני נזכרת שאחרי שהוא עזב את הדירה, מצאנו 6 חבילות של כדורי שינה בבית מתחת למגירה שלו".

זה מעלה לך איזשהן מחשבות שהיית יכולה לפעול אחרת?

"מחשבות של בדיעבד תמיד עולות. במיוחד בתקופה האחרונה שאני נחשפת יותר ויותר ואני עושה את זה בכנות מלאה בהרצאות שלי. אני מבינה את השאלה שלך, אבל קודם כל, יש המון בושה. זה היה בשנות ה-90, גם היום יש המון שיפוטיות של אנשים, אבל אז אנחנו מדברים על תקופה שהיא הרבה יותר תמימה ויש המון המון שיפוטיות, אז מה אני אלך לספר לאנשים? שאני נשואה בפעם השלישית, שזה נראה לי לא תקין? אז מה יגידו? היא לא בסדר? פעם שלישית, אז עוד פעם הגבר לא בסדר? אז מה אם הגברים הקודמים היו אלימים כלפיה? אולי היא לא בסדר?".

גם למי לספר? מה אני אספר? אני אקח את הכדורים ואני אלך למשטרה? הרי בתקופה שהייתי איתו הוא הפך להיות אלים. הוא איים לרצוח את אמא שלי ולהעלים את הגופה שלה. המשטרה חגגה אצלנו כמעט כל יום ותלונות אינספור היו במשטרה. ובעצם, הם לא עשו כלום".

צילום: דפנה טלמון

צילום: דפנה טלמון

את השתיקה שכפתה על עצמה לאורך השנים, החליטה שרונה לשבור לפני קצת יותר משנה. "זה קורה לראשונה במאי 2017 כשאני מוזמנת לפרויקט של 'אנשים שבדרך כלל אינם מרצים.' אני מגיעה, בפעם הראשונה בחיים שלי, עומדת על במה מול 4,000 אנשים באותו ערב, פעם ראשונה בחיים שלי. זה היה מטורף. בסוף ההרצאה אני פתאום רואה שכולם מתחילים לקום ולמחוא כפיים ואני בשוק, אני עד היום די נפעמת מזה. ואחרי שירדתי מהבמה, התחילו לגשת אליי אנשים ולדבר איתי. חלפו כמה ימים עד שהאדרנלין ירד, ואז התחלתי להבין שאני צריכה לקחת את זה למקום יותר גדול, והתחלתי לבנות הרצאה שהיא מלאה, ומאותו יום זו היסטוריה. אני יכולה להגיד לך שבכל הרצאה אני מתרגשת, אני מתרגשת כי זאת לא הרצאה רגילה, כל הרצאה זה לעמוד ואף פעם לא לדעת איזה קהל יהיה מולך, קהל שיפוטי או תומך, אני עומדת על במה במערומיי".

אחד הדברים שלשרונה הכי קשה לחלוק עם הקהל בהרצאותיה, הוא חווית האונס שעברה, שנשארה מושתקת גם היא במשך שנים רבות. "אני נאנסתי ב-1996 והיום אנחנו ב-2018, אז בואי נעשה את החשבון. שמעון אנס אותי באותו יום שבו פוצצתי את הסיפור".

ביום שבו את אומרת לו שאת עוזבת אותו הוא אונס אותך?

"ההורים שלי היו אצלנו, הוא עלה לחדר השינה ואני הייתי שם והוא אנס אותי. חיית אדם. היום אני כבר לא מתביישת לדבר על זה ולספר על זה. פניתי למרכז לנפגעות תקיפה מינית לפני שנה וחצי וקיבלתי משם סיוע אדיר".

האונס הזה קורה ב-96 ורק יותר מעשור אחר כך את מתחילה לטפל בו. האם את מבינה בזמן אמת שאת עוברת אונס?

"בזמן אמת כן, אני מבינה שאני עוברת אונס ואני שותקת. אני שותקת כי באותו יום פוצצתי את הסיפור, כי אמא שלי ישנה בחדר הסמוך, כי אני לא יכולה להוסיף על עצמי עוד בושה, כי הכל צריך להחביא בתוך הבית, כי ככה גדלתי. נולדתי כשהם היו מאוד מבוגרים. תקופות לגמרי אחרות. כשאת גדלה בבית שבו את כל הדברים מטאטאים מתחת לשטיח כי לא נעים מהדוד ולא נעים מהשכן ולא נעים מכל העולם, כי זה בית פולני מובהק. בחוץ את מחייכת כי הכל טוב אבל בפנים הכל רע ואת לא יכולה לדבר על זה כי אסור. זו בושה. אם את לא עובדת זו בושה, אם חזר לך צ'ק זו בושה, אם אין לך לחם בבית זו בושה. אנחנו מדברים על תקופות לגמרי אחרות שהובילו אותי למקום שאני שתקתי. בעצם החשיפה הראשונה של אותה מוגלה מתחילה ב-2010 כשעומרי מגיע אליי, ואז אני עדיין שותקת ואני פוחדת ואני מתביישת. יש חשיפה של תחקיר והמשטרה עדיין לא עושה כלום. אחרי שאני פוגשת את הבנות של ג'ני ז"ל ונפגשת גם עם חברות שלה אני מבינה שיש פה משהו חולני, מטורף, בעייתי. ושמעון, גם אחרי התחקיר, ממשיך לעשות מה שהוא רוצה. הוא מגיע להורים שלי, מנסה להוציא את הצוואות שבהן ההורים שלי העבירו לו מחצית מהדירה שרכשנו בפרדסיה, צוואות שהיו ראיה משפטית...אבל רק בית משפט יכול לקבוע אם הוא חף מפשע או לא, ובית משפט קבע שהוא רצח את שתי נשותיו והוא נידון לשני מאסרי עולם במצטבר. זה מה שבית משפט החליט, זאת אומרת, כל מה שכולנו הרגשנו בתוכנו ולא יכולנו לדבר, בית משפט נותן לכך את הגושפנקא המלאה".

ברגע שבית משפט נותן לזה תוקף, יש הקלה? מה מרגישים?

"גם במשפט אני עדיין די נחבאת אל הכלים. אני מגיעה להכרעת הדין ולטיעונים לעונש עם כובע רחב שוליים, שלא יזהו אותי, למרות שזה לא עזר לי. עדיין, אז, אני מסרבת להתראיין, זה כבר לא הפחד, זו עדיין בושה, בושה שאני יושבת שם בפינה, מסתתרת. אחרי הטיעונים לעונש, שהכל הוכרע, אני יוצאת משם וזה כמו שמישהו בא ומנער אותי ואומר 'שרונה, רגע, תתעוררי'. קרו פה דברים, קורים פה דברים. ואז זו הפעם הראשונה שאני מחליטה להיחשף בשקיפות מלאה, עם הפנים שלי והכל, בספטמבר 2016, בראיון ראשון. אחרי שנחשפתי באותו ראיון הרגשתי הקלה, כאילו הוצאתי איזה משהו שחנק את הנשמה שלי כל כך הרבה שנים. זה נתן לי להבין, כמו סוג של הארה, שמשהו מתחולל. זה כמו שאת הולכת כל בוקר לעבודה ואת לא מרוצה ממנה בשלב מסוים ואת מרגישה שאם לא תעשי איזשהו שינוי בחיים שלך עכשיו, משהו הולך להיתקע. זאת היתה התחושה שלי. ואז גם לפני שנה עזבתי את העבודה. עבדתי בתור מזכירה והרגשתי שאין לי יותר מה לעשות שם ואני הולכת להשקיע את כל כולי כדי להעצים נשים וגם גברים".

מאז, שרונה מעבירה את הרצאותיה ברחבי הארץ וחולקת עם הקהל את סיפורה, במטרה להציל כמה שיותר נפשות. לאחרונה הבינה שרק הבאת מלוא הסיפור תוביל להבנה אמיתית שלה ושל נשים דומות לה, ולכן החליטה להוציא לאור ספר ביוגרפי. לצורך מימון הוצאת הספר, היא מזמינה את הציבור לתמוך בפרויקט הדסטארט שהשיקה.

"אני מדברת בהרצאות על שיפוטיות, כי אני הייתי שם. אני מדברת על סטיגמות, כי אם כולם רואים שאני מחייכת כל הזמן, כי אני הפולנייה הנורמטיבית, השכנה הזו שתמיד מחייכת ועוזרת לכולם, זה לא אומר שהכל טוב. ולא, לא רק במשפחות מצוקה יש אלימות נגד נשים, להתעורר! ממש לא! אז בעצם ההרצאה שלי זה לא איזשהו סיפור מצמרר, כי אני חושבת שאני ההוכחה הניצחת - אני מחייכת, אני אופטימית, יש לי זוגיות, יש לי את המשפחה של בן זוגי שתומכת בי בצורה מדהימה, זה לא מובן מאליו. אם אני באיזשהו מקום מעירה איזו אישה, איזה גבר, איזו אמא שיודעת שמשהו לא בסדר עם הבת שלה או הכלה, או איזו אחות או איזו חברה - עשיתי את שלי. זו התמורה שלי. ולכן אני כל כך רוצה לכתוב ספר. כי מה שכולם יודעים זה אפילו לא הגרגר השקוף על קצה המזלג".