שמי מאיה, אני בת 34 נשואה ואמא לילד מקסים בן 5.5. את בעלי הכרתי בגיל 17. כבר אז היו לנו חלומות גדולים. עשינו את המסלול של כולם - למדנו לבגרויות יחד, עשינו צבא, עבודה באילת, טיול גדול, אירוסין, חתונה וילד, הקדשנו את הזמן לכל תקופה כדי להפיק ממנה את המרב וכך זה היה, חיינו באגדה שכתבנו לעצמנו, ואז ברגע השיא הבנו שהחיים שלנו כבר לא יהיו כפי שחלמנו.

עקב סיבוך נדיר מצאתי את עצמי בגיל 30 עם אגן שבור ועל כיסא גלגלים, ועם המון שאלות שעד היום לא קיבלתי או מצאתי תשובה עבורן. עברו חמש שנים קשות בהן הרגשתי שאני נטל כבד על משפחתי והסביבה, חמש שנים בהן יום יום אכזבתי את עצמי כשלא הצלחתי להיות האמא שחלמתי, חמש שנים בהן קמתי כל יום לסיוט, לכאבים, להתמודדות, לטיפולים קשים ורופאים שונים. חמש שנים שבמהלכן ניסיתי להבין את התפקיד שלי בעולם, ובכל יום שעבר לא הפסקתי לשאול את עצמי - האם מעכשיו אני רק נכה?

מאיה מרקביץ בלטר ובנה

מאיה מרקביץ בלטר ובנה

לקח לי ארבע שנים להבין שאני לא מוכנה להיות "רק נכה" ולוותר על החלומות והחיים שלי והבנתי שזו האחריות שלי להצליח במשימה הזו. לצערי, ברגע שצברתי מספיק כוחות כדי להתמודד עם העולם, גיליתי שהוא לא רוצה או מסוגל להתמודד איתי. השגרה היומיומית שלי הפכה למציאות מורכבת וקשה, סיוט של ממש. הזמנים התערבבו לי, הכאבים לא נתנו לי מרגוע והגוף שלי לא מצא מנוחה. אבל יחד עם כל זה, הראש שלי לא הפסיק לחשוב על דרכי התמודדות עם המצב הקיים. עצוב לי להודות בזה, אבל בתחילת הדרך המשימה היחידה שהצבתי לעצמי במהלך היום הייתה להצליח לקום מהמיטה ולקחת את הילד שלי לגן, משימה פשוטה על פניו ואפילו די אוטומטית, אך עבורי היא הייתה על גבול הבלתי אפשרית.

גם היום יש משימות בלתי אפשריות- דוגמה קטנה מהחיים: השנה הילד שלי לא ילך לקייטנה העירונית, בגלל בעיה של נגישות עבורי. הוא נאלץ להיפרד מחברים שליוו אותו במהלך שלוש השנים האחרונות, והוא ילך לקייטנה שיש בה אנשים טובים שרואים מעבר למגבלה, וכל זה בגלל חיסכון של 2000 ש"ח בהנגשת הקייטנה לציבור הנכים. ההתמודדות הזאת היא לא פשוטה אבל ברגעים הקשים ביותר אני מקפידה להזכיר לעצמי שזה לא רק המסע שלי, שיש עוד אנשים שהמסע הזה נכפה עליהם, והבן שלי נמצא ביניהם. הילד שלי כבר לא זוכר שאמא פעם הלכה או הצליחה להרים אותו בידיים ובכל זאת משוכנע שיש לו את האמא הכי טובה בעולם. הוא לא רואה בי "אמא מוגבלת" והוא לא רואה בי נטל, אבל הוא רואה שהחברה מגבילה אותי וכשהחברה מגבילה אותי, היא בעצם מגבילה גם אותו.

יש לי בקשה קטנה: תלמדו את השיעור החשוב שהילד שלי למד, אל תגבילו אותי, אני באמת מסוגלת להתמודד עם המגבלה שלי (למדתי בדרך הקשה), אבל אני לא יודעת להתמודד עם המגבלות שאתם מוסיפים לי. תסתכלו לי בעיניים ותראו שמולכם יושב אדם, פשוט בן אדם עם סיפור אחר, בדיוק כמו שלכם יש סיפור והוא שונה משלי. בבקשה אל תרחמו עלי, זה כבר קרה ואני חיה עם עצמי בשלום, ותאמינו או לא אני נהנית מהחיים. אז בבקשה, פשוט תאפשרו לי לחיות.