יותר מ-1,500 ילדות וילדים יגיעו השבוע לירושלים לכבוד "אולימפיאדת הילדים הבינלאומית", ה- ICG – International Children Game, אירוע הספורט לילדים הגדול בעולם שמציין השנה 50 להיווסדו. עיריית ירושלים ומשרד התרבות והספורט הם האחראים להבאת החגיגות הספורטיביות לישראל, כשהמשתתפות והמשתתפים הצעירים מגיעים מיותר מ-30 מדינות מרחבי העולם. הספורטאיות והספורטאים הצעירים יתחרו ב-9 ענפי ספורט למשך חמישה ימים, כשהסיסמה שמלווה את התחרויות היא "Play Fir – Win a Friend".

תפסנו לשיחה שלוש ספורטאיות ישראליות שישתתפו באולימפיאדה, וניסינו להבין איתן אם העובדה שהן בנות עדיין משחקת תפקיד בספורט. הכירו את נעם מליסיאן (15) מהוד השרון שנחשבת לג'ודאית מבטיחה, נעה גורדון (14.5) גם היא מהוד השרון שמשחקת כדורסל בליגה הלאומית ואליאנה סמיאניקוב (14) מפסגת זאב שמתחרה בסייף בסך הכל שנתיים, אבל הגיעה להישגים מרשימים. שלוש הנערות הצעירות מעניקות הצצה לאיך זה מרגיש להיות בת שעושה דברים שעדיין יש מי שמרימים עליהם גבה.

איך הכל התחיל?

נעם: "הכל התחיל כשהייתי בת ארבע כשהיה לנו חוג ג'ודו בצהרון. לא ממש הבנתי מה זה ג'ודו ולא הסכמתי להשתתף בחוג. הגננת ניג'סה לאמא שלי שאשתתף ואמא אמרה לי – נסי פעם אחת. אם לא תאהבי, תפסיקי. ניסיתי פעם אחת והתחברתי. עם הזמן התחלתי לאהוב את זה יותר ויותר והיום אני כבר לא יכולה בלי".

הכל התחיל בחוג ג'ודו בצהרון. נעם מליסיאן. צילום ביתי

הכל התחיל בחוג ג'ודו בצהרון. נעם מליסיאן. צילום ביתי

אליאנה: "הכרתי את הסייף כשהגעתי לחטיבת הביניים. יש אצלנו מגמת סייף ופשוט החלטתי ללכת עם חברות. הלכתי לכמה אימונים, המאמן שלי ראה בי משהו והזמין אותי לאימונים מחוץ לבית הספר שמתקיימים באצטדיון טדי. בהתחלה לא ממש אהבתי את זה ולא הלכתי. נהגתי להבריז מאימונים ולא הרגשתי מחוברת, אבל כשהתחלתי לזכות בתחרויות הבנתי שאני יחסית טובה ובחרתי להשקיע יותר. ראיתי שיוצא מזה משהו. אני מתאמנת בסך הכל שנתיים וכבר זכיתי בכמה מדליותעל הפודיום".

אמרו לי לנסות אז ניסיתי. אליאנה סמיאניקוב. צילום: טטיאנה קונדרטייב

"אמרו לי לנסות אז ניסיתי". אליאנה סמיאניקוב. צילום: טטיאנה קונדרטייב

הסיפור של נעה גורדון קצת אחר. "כל החיים אהבתי ספורט ועסקתי בזה מגיל ממש צעיר", היא מספרת. "מכיתה א' עד ד' שיחקתי טניס ובכיתה ד' עברתי לכדורסל, כי רציתי משחק יותר קבוצתי. ואז, בכיתה ו' התחלתי לרזות בצורה מהירה והחלו להופיע לי פצעים על העור. הלכנו לבית חולים כדי שאעשה "דיאטת השמנה" כי לא הבינו ממה אני מרזה ככה, ואז גילו שיש לי מחלה".

גורדון אובחנה כמי שחולה ב"דרמהטומיוסיטיס", מחלה אוטואימונית נדירה שפוגעת בשרירים ובעור. "נעה הייתה מאושפזת שמונה ימים ועברה טיפול של שנה עם סטרואידים", מספרת אימה של נעה, זוהר. "בזמן הזה היא לא יכלה לעסוק בספורט".

"כשאמרו לי את זה ממש הייתי בדאון", מספרת נועה. "הכדורסל היה החיים שלי. זו הייתה שנה קשה כי איבדתי במהלכה הרבה חברים. הכדורים ניתקו אותי, התנפחתי, נראיתי שונה ולא העזתי לפנות לאנשים. פשוט הסתגרתי בבית".

"הכדורסל היה כל החיים שלי". נעה גורדון. צילום ביתי

"הכדורסל היה כל החיים שלי". נעה גורדון. צילום ביתי

כאמור, לאחר שנה של טיפולים נעה החלימה וחזרה לעצמה. "אחרי שהתאוששתי הבנתי שאני חייבת לחזור לכדורסל. חיכיתי לזה כל כך. לא ידעתי איך יקבלו אותי אבל בכיתה ח' חזרתי לכדורסל באופן רשמי. לא רציתי לפרוש. בשנה שעברה לקחנו אליפות מחוז שרון, עלינו לליגה לאומית והשנה אני עושה את האולימפיאדה".

"אם יש מישהי ממש טובה והפסדת בקרב זו הרגשה טובה"

נראה ששלוש הנערות הצעירות יודעות בדיוק את המחירים שיש לבחירה בקריירה של ספורטאית מקצועית, או לפחות של תחילתה של קריירה. לצד ההנאה וההישגים הגבוהים, הן לא מתעלמות מההפסדים, לא רק על המגרש, אלא גם בפן החברתי.

איך העיסוק בספורט משפיע על חיי החברה שלכן, אם בכלל?

"אצלי זה מאוד משפיע כבר מגיל צעיר", מספרת מליסיאן. "יש לי אימוני בוקר בווינגייט בשמונה בבוקר וזה אומר שאני צריכה לקום בשש. המשמעות היא שלצאת עם חברות יום לפני לא בא בחשבון. אני מודעת לעובדה שאני מפסידה כל מיני מפגשים ומסיבות ולא עושה כל מה שילדים בגילי עושים אבל אני מוכנה לספוג את זה. הפן החברתי חשוב לי אבל אני גם מרוויחה דברים שמעטים בגילי חווים".

אבל, מתברר שלא אצל כולן זה ככה. "אצלי זה אחרת", מסבירה גורדון, "הלימודים בבוקר והמשחקים והאימונים בערב אז אין בעיה. אני מצליחה לשלב. גם אם יש מסיבה בערב, ויש שלושה אימונים בשבוע ומשחק, אני מצליחה לעשות את שני הדברים".

למה אתן מוכנות לעשות את ההקרבה הזו, גם כשהיא לא תמיד פוגעת בשגרה הרגילה, עדיין יש מחירים שאתן משלמות? מה אתן כל כך אוהבות בספורט? מה זה גורם לכן להרגיש?

נעם: "אני אוהבת את התחרויות ואיך שהן מעצבות את האישיות שלי. זה מנטלי ופיזי. אני אוהבת שאני מאוד עצמאית בג'ודו - הניצחונות בזכותי והכישלונות בזכותי. הכל תלוי בי".

נועה: "אני מאוד אוהבת כדורסל כי זה ספורט קבוצתי, זה כייף להיפגש אחר הצהריים עם כל הבנות. אנחנו משחקות אחת עם השנייה, וזה פשוט כייף. אני מרגישה שהכדורסל משמח אותי ואני עושה מה שאני אוהבת. זו גם מסגרת טובה, אני עם אנשים שדואגים לי וגם המאמן תומך ועוזר כמה שאפשר".

אליאנה: "להיות ספורטאית זה יותר עבודה ולא שזה כייף, אבל מה שכייף זה לזכות במקומות בתחרויות ולעלות שלבים. תכל'ס? זה כן כייף. זאת חוויה מדהימה. מבחינתי זה עדיף מאשר לשבת בבית ולא לעשות כלום. לפני הסייף לא עשיתי כל כך הרבה ועכשיו אני מאוד עסוקה. הסייף מאלץ אותי להיות מאוד מרוכזת ולחשוב כמה פעמים לפני שאני עושה מהלכים שאני רוצה לעשות. זה מחדד אותי".

"להיות ספורטאית זו עבודה". אליאנה סמיאניקוב. צילום: טטיאנה קונדרטייב

"להיות ספורטאית זו עבודה". אליאנה סמיאניקוב. צילום: טטיאנה קונדרטייב

ומה קורה כשאת מפסידה?

"זה חלק מהעניין. את לפעמים גם מפסידה. אבל, אם יש מישהי ממש טובה והפסדת בקרב איתה זו הרגשה טובה. אם הפסדת למישהי גרועה או בצורה גרועה זה מבאס. כלומר, זה תמיד מבאס אבל אין מה לעשות, לומדים מטעויות".

"אני רואה בנות שבגלל שהן בנות מפחדות ללכת לחוגים מסויימים"

העובדה שנעם מליסיאן חולה בסכרת נעורים לא מפריעה לה להיות אחד הכישרונות המבטיחים בג'ודו הישראלי. היא לוקחת חלק בנבחרת הקדטיות (נוער) של ישראל וסגנית אלופת ישראל בקטגורית המשקל שלה. "יש לי סכרת נעורים ויש לזה השפעה על הכושר, על החוזק ועל הריכוז שלי אבל אני לא נותנת לזה להשפיע עליי, עד כמה שאני יכולה כמובן. אני מתמקדת באימון".

הג'ודו מחזק אותך?

"כן. הוא מעצב את האישיות, הוא מאוד מנטלי".

את חושבת שאת שונה מנערות אחרות בגילך?

"אני לא יודעת. אבל הרבה פעמים אני מסתכלת על בנות בשכבה שלי ואני רואה שהרבה עושות דברים, אבל יש כאלה שבגלל שהן בנות אין להן את האומץ ללכת לחוגי ספורט מסוימים. אין להן את האמונה של "גם אני יכולה לעשות את זה". הרבה פעמים קרה לי שאמרו לי שג'ודו זה ספורט גברי ושהגוף שלי יותר שרירי, יותר גברי, אבל אני חושבת שכל מי שחושב ככה, משהו במוח שלו לא נכון".

מליסיאן מספרת שהמשמעת של האימונים עוזרת לה גם במשמעת בלימודים או בעובדה שהיא לא מאחרת למקומות. "הג'ודו מלמד אותי שלא משנה מה קורה, צריך תמיד לנקות את הראש ולהתרכז רק בדבר אחד. זה מעצב אותי להיות יותר סובלנית, יותר אכפתית וגם ללמוד להפסיד בכבוד. הרוח הספורטיבית היא משהו שקיים מאוד חזק בג'ודו. זה מתבטא בלהפסיד וללחוץ את היד ליריבה. יש ערכים של כבוד וחברות".

"הג'ודו מלמד אותי להתרכז". נעם מליסיאן. צילום: אורית כהן

"הג'ודו מלמד אותי להתרכז". נעם מליסיאן. צילום: אורית כהן

אתן מקבלות הערות על הבחירה שלכן להיות ספורטאיות מקצועיות?

נעם: "כן אבל אני מסננת את זה. שום דבר לא משפיע עליי. אנשים שאומרים לי דברים על הגוף למשל, זה לא משנה לי. נכון שלפעמים אני לא הכי מרוצה שהגוף שלי משתנה מהג'ודו, אבל אם אני רוצה להצליח במשהו שאני אוהבת ועושה - אני עושה אותו".

אליאנה: "יש מלא אנשים שלא יודעים מה זה סייף אבל מביעים דעה עליו. בגלל שיש לי פחות זמן לבלות עם חברים, יש כאלה שאומרים לי "את יכולה לוותר", כי אני לא תמיד מפנה להם זמן. אבל זה לא משנה לי, כי אני עושה מה שטוב לי. אני מקבלת מזה דברים כמו ניסיון וכושר ואני פשוט אוהבת את זה".

נועה: אני לא חושבת שצריכים להתייחס להערות האלה, אם זה משהו שמישהי רוצה עמוק בפנים אז היא לא תתייחס להערות האלה".

ומה לגבי העובדה שאתן בנות? אמרו לכן שהספורט שלכן "גברי"?

נעם: "אני חושבת שלכל אחד יש גישה שונה, אבל ג'ודו זה לא ספורט גברי. נכון שאני נראית טיפה יותר מנופחת וחזקה, אבל אני לא חושבת שזה אומר שאני גברית. אני חושבת שאישה צריכה לעשות ספורט. אני לא רואה שום סיבה שלא".

אליאנה: "לא. תראי, סייף זה ענף ספורט מפורסם יחסית שנחשב לנשי, אז זה קצת שונה. זה לא כדורגל שאומרים "וואלה את בכדורגל" - אלא ספורט שהוא גם וגם".

נועה: "אצלנו לא מתייחסים לזה שאת בת בכלל. יש ליגת נשים וליגת גברים. אני לא מקבלת הערות שמתייחסות לזה שאני בת ובהוד השרון ממש מעודדים בנות להגיע לכדורסל ולעשות ספורט. יש לי גם תמיכה חזקה מאוד מהבית של ההורים והאחים".

"יש ליגת נשים וליגת גברים. נעה גורדון. צילום: מנהלת הקבוצה: נטלי גיל

"יש ליגת נשים וליגת גברים. נעה גורדון עם חברותיה לקבוצה. צילום: מנהלת הקבוצה: נטלי גיל

מה המסר שלכן לנשים צעירות שמפחדות להתאמן או מפחדות ממה יגידו עליהן?

אליאנה: "כדאי לכן לנסות. אני התחברתי לזה ממש אבל לפני שנתיים בכלל לא ידעתי מה זה סייף. אז למה לא לנסות משהו חדש? תראי, לא הייתי לוחצת עליהן אבל הייתי אומרת להן שממש כדאי להן לנסות ואולי אפילו הן יגלו שיש להן כישרון. אבל צריך לזכור שהכישרון זה לא הכל ולהיות ספורטאית מקצועית דורש הרבה עבודה והתמדה".

נועה: "אין דבר העומד בפני הרצון. אם את רוצה משהו את תשיגי אותו. אין מה לחשוש. אם את אוהבת אז תשקיעי".

נועם: "אני חושבת שאין ממה לפחד. ספורט זה משהו שהופך את הנפש והגוף ליותר בריאים, אין שום סיבה שבנות לא יתעמלו ויעשו ספורט. בנים שחושבים שבנות לא צריכות לעשות ספורט לא מעניינים אף אחת. אני חושבת שזו טעות גדולה להתייחס לבנות כמו לברביות עטופות בפצפצים שאסור להן לגעת בכלום".