במשך שנים נמנעתי מלדבר על ערב הרצח בבר נוער בפומבי. כשכבר כן סיפרתי על אותו ערב מקולל, זה היה רק לחברות קרובות ובסמוך לתאריך השנה. אלו הפעמים היחידות שנתתי לעצמי לספר את הסיפור שלי, שהרשיתי לעצמי לומר אותו בקול רם, מבלי לחשוש שמישהו יפגע מדבריי.

במשך שנים סחבתי אותו בתוכי, כאילו מסתירה את חלקי בערב הנוראי ביותר בחיי משפחות טרובישי וכץ. הסיבה לשתיקתי תמיד הייתה (ועודנה) החשש שלי מפני תגובת משפחתה של ליז טרובישי, וגם קצת של ניר כץ, זכרם לברכה - פחדתי מהשאלות שאולי יעלו להם וממה שהם עלולים להסיק מדבריי. לא רציתי להעמיד אותם באי נוחות, ובעיקר לא רציתי להציב אותם שוב מול העצב והזיכרונות הנוראיים של אותו הערב – זיכרונות שצרובים בי גם היום, שנים אחרי, חדים וברורים. שנתיים לאחר הרצח הלכתי לאזכרה של ליז ז״ל והעזתי לשוחח עם אמא שלה.  קיוויתי שהיא תזכור שהייתי שם איתה. היא לא זכרה ואולי טוב שכך. זה רק הצדיק את שתיקתי במשך השנים הבאות.

היום, 10 שנים אחרי, החלטתי שהגיע הזמן לספר את הסיפור שלי. למה אני עושה את זה עכשיו? לטראומות יש נטייה להשאיר צלקות מכוערות כשמנסים לקבור אותן ואני חושבת שאני סוף סוף מוכנה להיפרד מהצלקת שלי:

ה-1 באוגוסט 2009 היה ערב לוהט ולח. אני וזוגתי לשעבר בילינו במסיבת יום הולדת של חבר. רובם הגדול של חברינו וחברותינו היו שם, וביניהם הייתה גם זוהר, חברה טובה שהדריכה יחד איתי בקבוצת הנוער של ארגון הנוער הגאה בחולון. זו הייתה השנה השלישית שלי להדרכה והראשונה של זוהר יחד איתי.

בעודנו מבלות במסיבה החלו להגיע דיווחים בנייד שאירע פיגוע במקום של הקהילה. בהתחלה השמועה הייתה שמדובר ב'אוויטה', בר ותיק ומאוד מוכר בקהילה שרוב בלייניו היו גברים. מיד התחלנו לבדוק מול החברים שלנו אם הם בסדר - עד שקיבלנו דיווח שהפיגוע היה בבר נוער.

נרות הזיכרון בעצרת בכיכר רבין. צילום: ויקיפדיה

נרות הזיכרון בעצרת בכיכר רבין. צילום: ויקיפדיה

אני זוכרת את הרגע הזה בבהירות, זוהר ואני הבטנו אחת בעיניים של האחרת - שניות שהרגישו כמו נצח, במבט מלא באימה וחרדה. הבנו שאנחנו חייבות למצוא את הילדים שלנו, החניכים והחניכות בקבוצות הנוער שלנו. ידענו היטב שמפעם לפעם הם מבלים בבר נוער וייתכן מאוד שהם הלכו לשם גם היום. ידענו גם שההורים של רובם לא יודעים שהם הולכים לפגישות בחולון ובכלל לא מעלים על דעתם שיהיו בבר נוער, אז מי ידאג להם אם לא אנחנו? זוהר ואני התחלנו להתקשר לכל החניכים והחניכות שהיה לנו את המספר שלהם, רצינו לוודא שהם בסדר והתכוונו לדלות מידע לגבי מקום הימצאותם של שאר החניכים. חילקנו בינינו את רשימת השמות ובתי החולים, זוהר מיהרה לתל השומר ואני טסתי יחד עם בת זוגי לאיכילוב.

בדרך לאיכילוב הצלחתי ליצור קשר עם כמה מהם - ההוא לא היה שם הערב, אחרת הייתה והצליחה לברוח מהרוצח ובמזל לא נפגעה פיזית. קיבלתי עוד שמות של חניכות ועוד שבבי מידע עד שהבנתי שליז גם הייתה בבר נוער וכרגע לא יודעים איפה היא נמצאת.

כשהגענו לאיכילוב שרר שם כאוס מוחלט, המוני אנשים הסתובבו בהיסטריה ובחוסר וודאות. היו שם ילדים שחיפשו חברות וחברים, פעילי קהילה מודאגים, צוותי חילוץ ופקידות מבולבלות, אבל ליז לא הייתה שם. עדכנתי את זוהר והיא, שבדקה במקביל בתל השומר, הודיעה לי שליז גם לא שם. החלטנו שאסע לחפש אותה בבית חולים וולפסון בעוד זוהר תשהה בתל השומר לצד חניך מקבוצה אחרת שנפגע קשה בידו ועבר סדרת ניתוחים באותו הלילה.

בדרך לוולפסון קיבלתי צלצול מחבר של אחת החניכות שדיווח לי שאמא של ליז ואחיה מחפשים אותה - אמרתי להם להגיע לוולפסון כי היא לא נמצאת בשאר בתי החולים. בוולפסון פגשתי פקידה אחת שהתעקשה לא למסור לי או לאמא של ליז מידע. "אנחנו לא יודעים", זה הדבר היחיד שאמרה. שוטר שחסם את הכניסה למיון, השאיר אותנו בחוץ במשך זמן רב. מאותו הרגע אני ובת זוגי לא משנו מאמה של ליז שמיררה בבכי. אני בחיים לא אשכח את שברון הלב שלה, את החשש והבכי של אמא שפוחדת שאיבדה את הדבר הכי יקר לה בעולם. היא כל הזמן חזרה ואמרה - "הבת היפה שלי", ואנחנו רק דאגנו לתת לה מים, חיבוקים, ומילים שניסו לנחם וכמובן לא ניחמו אף אחד.

ליז טרובישי ז"ל

ליז טרובישי ז"ל

בהמשך הערב קיבלתי שיחה מילד שלא הכרתי. הוא אמר לי שהוא היה בבר נוער בזמן הפיגוע וסיפר שירו לליז בבטן. רק אז הכתה בי ההבנה שייתכן וליז לא בחיים ואולי זו הסיבה שבגללה לא מוצאים אותה באף בית חולים. מאוחר יותר סיפרו לי שגם ניר נרצח, כמה צעיר הוא היה, ניר האהוב שאומנם הייתה לי רק היכרות קצרה איתו אבל עדיין נחרט לי בלב. ועם כל זה המחשבות רצו לי בראש - אלוהים שישמור, בקלות יכולתי להיות גם אני שם איתו ועם ליז. פחד.

בבית החולים המשכנו להתחנן שרק יתנו לנו שביב של מידע. אחיה של ליז התמוטט והיה זקוק לעזרה שניתנה לו מאיתנו ולא מצוות בית החולים - כי כאמור סירבו להכניס אותנו לשם. בשלב מסוים התקשר אליי מנכ״ל איגי ולצידו יועצת פסיכולוגית או סוציאלית כלשהי. הייתי ילדה מפוחדת בת 23 שנקלעה לסיטואציה שגדולה עליה ורק קיוויתי שהם יעזרו לי ויגידו לי מה לעשות.

אבל הם לא אמרו שום דבר משמעותי. השיחה נגמרה בניתוק זועם שלי אחרי דקות ארוכות בהן לא קיבלתי שום מענה מקצועי. אני מבינה אותם, זאת הייתה תקופה בה הארגון הורכב ברובו ממתנדבים ואף אחד מהם לא צפה שאירוע נוראי בסדר גודל כזה יתרחש. הייתי שם לבד ולא היה לי מושג מה אני אמורה לעשות בסיטואציה הזו והמבוגרים האחראיים לא ידעו לומר לי.

דקות לאחר מכן ניגש אליי השוטר ששמר על הכניסה למיון וביקש ממני לומר למשפחתה של ליז לנסוע לתחנת המשטרה. הבנתי מה זה אומר. אמרתי לשוטר שאני לא מוכנה לעשות את זה. לא אני אמורה לבשר דבר כזה למשפחה. השוטר בתגובה גער בי וצעק שאני חייבת לעשות את זה ובמקביל המשיך בשתיקתו - לא אמר לי שום דבר חד משמעי.

לא הייתה לי ברירה. בת זוגי ואני פנינו לאמא של ליז בעדינות ואמרנו לה שצריך לנסוע לתחנת המשטרה לברר מידע, הרי הודעה רשמית עדיין לא יצאה. כשהגענו לתחנת המשטרה קרובות משפחה של ניר ראו אותנו ושאלו אם אני מכירה את ניר והאם אני יודעת מה קורה איתו. נשברתי מפנים ושיקרתי. אמרתי שאני לא יודעת כלום. לא מצאתי בעצמי את הכוחות למסור למשפחה נוספת הודעה.

במשך שעות היינו מחוץ לתחנת המשטרה ללא מענה - משפחתו המודאגת של ניר ומשפחתה הכואבת של ליז. השוטרים לא התייחסו אלינו ונתנו לנו להמתין ולא עזרו כל תחנונינו לשביב של מידע. אף אחד לא היה איתנו ונותרנו זרוקים ונטושים על מדרכות דרום תל אביב, אפילו מים לא הביאו לנו. אני זוכרת את זה היטב שזוגתי ואני דאגנו להשקות את המשפחות במים כדי שלא יתעלפו שוב.

רק לפנות בוקר המשטרה הואילה בטובה לשלוח אלינו נציג שאמר לנו לגשת לאבו כביר. זהו, זה נגמר. נפרדתי לשלום מאמא של ליז וחזרתי הביתה. בבוקר הנייד שלי היה מפוצץ בהודעות ושיחות מעיתונאים שניסו להשיג סקופ. יצרתי קשר עם העבודה שלי והודעתי שבעקבות הרצח בבר נוער לא אגיע לעבודה והסברתי שאני מדריכה באיגי – זאת למעשה הייתה היציאה מהארון שלי בפניהם. עד הרצח בברנוער לא היה להם מושג.

בערב, מעט לפני הלוויה של ליז, היה מפגש חירום של מדריכות ומדריכי איגי במרכז הגאה בתל אביב. ישבנו שם כולנו, עשרות מדריכות/ים. כל אחד ואחת סיפרו בתורם על התחושות הקשות, על חוסר הוודאות, ועל ההרגשה שחייבים לעשות משהו ואי אפשר סתם לשבת בבית. הפתרון של רבים היה לבוא למרכז הגאה, להדליק נרות ולדבר. כשהגיע תורי ותורה של זוהר פשוט צרחנו עליהם. זה הגיע מהבטן. איפה הייתם כשהילדים היו צריכים אתכן? איפה ראשי הארגון היו כשאנחנו היינו צריכות אותם? שאלות שגם עליהן כמובן לא קיבלנו מענה.

בכיכר התמוטטתי. העצרת בכיכר רבין לאחר הרצח. צילום: ויקיפדיה

בכיכר התמוטטתי. העצרת בכיכר רבין לאחר הרצח. צילום: ויקיפדיה

מיד אחר כך יצאתי ללוויה של ליז. הקבר שלה היה פצפון כמוה, היה חשוך ועצוב והיה לי קשה לדבר ואפילו לבכות. בימים שלאחר מכן לא הצלחתי לחזור לעצמי, חייתי את הכאב שלי מבפנים, התכרבלתי במיטה בבית הוריי ולא יצאתי ממנה עד העצרת בכיכר רבין. בכיכר התמוטטתי. כשקורין אלאל שרה את 'אין לי ארץ אחרת' נשברתי סופית. בשבועות לאחר מכן זוהר ואני המשכנו ללכת לארגון הנוער הגאה בחולון כדי לתמוך בחניכות ובחניכים שלנו, חלקם היו בבר נוער וחלקם לא. הם היו פצועים נפשית, המקום בו הם הרגישו הכי בטוחים נלקח מהם, ואת הביטחון החליף פחד ובקשות חוזרות ונשנות אלינו לנעול את הדלת ולהסיט את הווילונות כי הרוצח עדיין לא נתפס והם פחדו שיגיע גם אליהם.

הלילה הזה שינה אותי לנצח ונצרב לי בלב ובזיכרון. אני יודעת היום יותר מתמיד שאני לא מוכנה לחיות במקום בו רוצחים ילדים רק כי העזו לאהוב ואני יודעת שאני מוכנה להילחם על זה. זו הסיבה שאצעד מחר במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, כדי להחליש את השנאה, הבורות וההומופוביה ולהגדיל את האור, הקבלה והסובלנות. כדי שכולנו נוכל לחיות במדינה שלנו, בחופש ובאהבה.