אתמול צפיתי בסרטון ויראלי שגרם לי לבכות. בסרטון שהופץ בפייסבוק על ידי חשבון יוטיוב בשם "אהבה אותנטית ברלין" מדברות נשים שמציגות עצמן כמי שנפגעו על-ידי גברים, המתארות את המקומות בהם הן פגעו בגברים ומבקשות מהם סליחה. הן מדברות על הפצעים והכאבים של הגברים שצריכים להיראות ולהירפא, על הכאב של גברים בכך שמסתכלים עליהם כאל אנסים פוטנציאליים או מתעללים בנשים וילדים. הן מבחינות בכאב של גברים על כך שמיניותם ומתייחסות למסרים המעורבים והמניפולציות שנשים עושות כדי לפתות אותם ואחר כך כועסות שהן חרמנים ורק רוצים סקס. הן מתארות מציאות בה אנחנו לא מלמדות את הגברים על המיניות שלנו, מזייפות אורגזמות ומאשימות אותם בתסכול המיני שלנו. כל הנשים המצולמות בסרטון מבקשות להפסיק את מעגל הפגיעות וההאשמות באמצעות לקיחת אחריות. אחריות שלנו, כנשים, לגדוע את הקרבות מלאי הזעם והתסכול ולהכיר בכאב של הצד השני, ולבקש סליחה.

 

הסליחה הזו מגיעה ממקום של עוצמה אדירה, בעיניי. לדעתי, גברים הם לא פחות קורבנות מנשים. אבל זה משהו שעדיין מאוד קשה לנו לראות. קשה לנו להכיל. אנחנו עדיין פגועות.

"מה זה הבולשיט הזה"

כשפרסמתי את הסרטון אצלי בפייסבוק, רוב החברות שלי הגיבו בכעס ואכזבה. היה עבורן קשה ומרגיז לצפות בו. הן הרגישו עלבון אמיתי ופגיעה במאבק הפמיניסטי. "למה אנחנו צריכות להתנצל בפני גברים, מה זה הבולשיט הזה?" וגם "מה השלב הבא? נשים יתנצלו על זה שהן בחוצפתן דחו גברים כדי שחס וחלילה לא ירצחו אותן בגלל זה?". אחרות אמרו שאנחנו לא נמצאות במצב שוויוני בו מרבית הפוגעים הם גברים ומרבית הנפגעות הן נשים. חברה אחרת סיכמה היטב: "אני כאישה לא רוצה לקחת אחריות על העוולות של החברה הפטריאכלית. כל עוד אני מפחדת ללכת בלילה לבד, מוחפצת ומוטרדת מדי יום ואחיותיי נסחרות, נאנסות ונרצחות".

אני לא יכולה להתווכח עם הטיעונים האלה ואני יכולה בוודאות להסכים עם הזעם כלפי משפטים שקשורים לתקיפות מיניות ומדיפים ניחוח חזק של האשמת הקורבן. אבל אני מרגישה שצפיתי בסרטון שונה ומהפכני. שלוש הדקות האלה גרמו לי לבכות ואני מעזה לשאול האמנם? האמנם אנחנו יותר קרבנות מהם? כי הסרטון הזה נראה לי כמו צעד נפלא לייצר שינוי.

אולי גם הם קרבנות?

אני מבינה את ההתנגדויות לסרטון, וכורכת אותן בתחושה של פחד. פחד שהכאב שלנו ייטמע בשלהם, ייאבד מנוכחותו. למה אנחנו כל כך מפחדות מהכרה בפגיעה שלנו בהם? האם זה גורע מהפגיעה והסבל שלנו? אנחנו הרי לא עורכות תחרות של מי יותר קורבן. נכון, יותר אלימות מופנית כלפי נשים, והפוגעים העיקריים הם גברים, אבל אולי שווה שנחשוב מדוע הם פוגעים? לא מתוך אחריות שלנו לפגיעה – אלא מתוך הכרה בכך שגם הם קורבנות, שלנו ושלהם?

לתפיסתי, אני אישה, אבל לפני הכל בת אדם ואני חושבת שאני מסוגלת להכיל את כאבי – וגם את כאבם. אני יכולה להרגיש את הסבל שלהם בלי קשר לסבל שלי (שנגרם פעמים רבות מהם). אני רואה את הגברים שמולי קודם כל כבני אדם. שלא תמיד יודעים איך להתנהג, שעושים טעויות, ומתבלבלים ופוגעים עם ובלי להתכוון. וכן, גם לפגיעה עם כוונות מראש יש וצריכה להיות לנו חמלה. אולי מדובר בצדק מאחה עבור הגברים, בהבנת הצרכים שלהם – הן כקורבנות והן כפוגעים.

לפני כחודשיים ידיד שלי סיפר לי על פגיעה מינית שחווה בילדותו מגבר. פגיעה, שעד היום לא עוזבת אותו ומשפיעה על התנהגותו המינית. הוא לא פוגע באף אחד בהתמודדות שלו איתה, רק בעצמו. בשבוע שעבר סיפר ידיד אחר על אקט אלים שעבר על-ידי אישה כשהיה קטן, שמלווה גם אותו היום, כמעט עשרים שנה אחרי, בהתנהלותו המינית. גם כאן היחיד שנפגע מהטראומה הזו – זה הוא. השיחה איתם ולמעשה ההקשבה לגברים שחוו פגיעות מיניות יוצרת בי הרבה מאוד אמפתיה כלפיהם. גם לגבר שנראה הכי מאצ'ו וחזק ויציב יש סודות ורגשי אשמה וצורך במישהו שיעזור לו.

גברים הם בני אדם בדיוק כמונו. ואולי לא תמיד אנחנו רואות את זה - שמדובר באדם, לפני שמדובר בגבר, לפני שמדובר בתוקף פוטנציאלי. הרי גם אני מצאתי את עצמי הולכת ברחוב חשוך כשגבר מגיע מולי כשאני חושבת שהוא בטח שומע את הלמות ליבי מהפחד שיעשה לי משהו. זה יכול לקרות, אבל ברוב המקרים זה לא. יש לנו הרבה מאוד כעס, ומוצדק אבל האם אנחנו לא נמצאות בעמדת מגננה או יותר גרוע, מתקפה – כי רוב המסרים שאנחנו מקבלות ביחס לגברים גורמים לנו להרגיש שהם האויב?

כולנו מונעים משנאה. הגיע הזמן לאהוב

אני מאמינה שכולנו קורבנות של מערכת שמוזנת משנאה ופחד, מהאחר ומעצמנו. פרסומות שאומרות לנו איך להיות נשים ואיך להיות גברים ואיך להיראות ולחשוב. הדלק שמניע את מעגל השנאה הוא מרדף בלתי פוסק אחרי מודל סטריאוטיפי שיצרה תרבות צריכה שיצאה משליטה. הסרטון שעצבן אתכן כל כך, יכול להיות הסרטון שישחרר גם אותנו מהפחד. הפחד להודות – שלכל אחת מהקבוצות יש את הפגיעות שהיא חוותה, ורף ציפיות בלתי אפשרי. שגם אנחנו התנהגנו כפוגעות וכתוקפות, בכך שלא הפסקנו את הדרישות המוגזמות מהם להיות מה שהם לא.

ובכלל, הגיע הזמן שנאמר – גברים ונשים, בשל סיבות ביולוגיות או חברתיות – הם יצורים שונים ויש בינינו הבדלים מהותיים. ואנחנו מכירות ואוהבות את השוני. המאבק שלנו הוא לאפשר חיים של חרות בהם כל אחת מאתנו יכולה לחיות את חייה בחופשיות.

בשורה התחתונה, כן, העולם הוא מקום מסוכן לנשים. אין ספק. האלימות המופנית כלפינו אדירה, ואין כמעט אישה שלא עברה אירוע אלים, לרוב מיני, שבוצע כלפיה על-ידי גבר. אני יכולה להבין עד כמה הסרטון הזה מעורר כעס וקשה לעיכול, כשברקע אנחנו חושבות על כל הדברים הקשים שאנחנו וחברותינו עברנו. על כמה המציאות כרגע לא אוטופית ומי בכלל מדבר על סליחה ואחריות. אבל, אני מאמינה שאנחנו יכולות לייצר שינוי, כי כאן, אנחנו מסוגלות ליותר מהם. לא מתוך עליונות – אלא מתוך יכולות אנושיות שטבועות בנו או שגדלנו לתוכן. אני מאמינה כי להכיר בכאב של מישהו אחר, לא אומר לוותר על הכאב שלנו, ואנחנו יכולות לייצר שינוי בכך שנתחיל לאהוב יותר. לאהוב את הגברים, כבני אדם – ואז כגברים. בכללותם. מבחינתי, זה מה שהסרטון ביקש לעורר בנו, ועכשיו זה בידיים, ובעיקר בלב, של כולנו.

לכן אני מציעה שבפעם הבאה שתלחצו פליי, תצפו בסרטון בגישה קצת אחרת.