הייתי בת 32. נשואה טרייה לבן זוג "מסודר" עם עתיד מבטיח, עובדת בעבודה טובה ובהריון ראשון. אושר גדול! בת. כמה רציתי בת! דמיינתי את העתיד, והעתיד היה פרחוני עם קשתות ופרפרים בצבעי פסטל - ורוד, סגול, תכול ולבן... הכול היה מושלם. אף אחד לא הכין אותי לתסריט שונה. תסריט דרמטי, בו השחור מכסה ברגע אחד את הכול, נמרח על היום והלילה ומרטיב הכול בדמעות בלתי פוסקות. את המונח "לידה שקטה" לא שמעתי מעולם לפני המקרה הפרטי שלי. "לידה שקטה" היא לידה בה העובר נולד שקט. אינו בוכה. מת.

ברביעי בנובמבר 1998, יום השנה השלישי לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, חיי השתנו לעולמים. שלוש מלים של הרופא והעולם שלי חרב: "מצטער, אין דופק".

"...הבטתי בפניו הדרוכים ומיששתי את הבטן מכל כיוון. כלום. חיכינו דקה או שתיים, זמן קצרצר שנדמה היה ארוך מאוד, ועדיין לא הרגשתי כלום. נשימותיי התקצרו ונהיו מהירות יותר ויותר. זה היה מבעית. לא, לא הרגשתי את התינוקת שלי. לא הרגשתי.

'אני לא מרגישה אותה', לחשתי לנדב. מה שכן הרגשתי היה – אסון."

(מתוך הספר: כמעט. והכול)

האסון הפרטי שלי הׅכּה ללא שום הכנה מוקדמת וגרף מציאות כואבת לחיי. הידיעה, שלא כול הנשים ההרות זוכות לחזור הביתה לאחר הלידה ב"ידיים מלאות", קיבלה משמעות שצועדת לצידי ואיתי מאז. השבוע חשבתי על כך שעברו 20 שנים, ותמונת הפנים שלה עדיין חרוטה בזיכרוני.

בשבוע ה-33 להריון, ילדתי תינוקת יפה ושקטה. מתה. נראתה מושלמת אבל לא נושמת. ולי לא היה מה לעשות מלבד לקבל את העובדה, לאסוף את השברים ולצאת שוב לחיים; שבמפתיע, המשיכו סביבי כהרגלם: השמש זרחה, אנשים יצאו לעבודה, נשים המשיכו ללדת ולגדל תינוקות חיים, ורק אצלי הכאב נשאר...

בימים שאחרי האבדן, מתוך עצב גדול, בדידות והרגשת רׅיק בבטן ובלב, כתבתי. המחשבות זרמו, כאילו 'נשפכו' מהראש, הלב והבטן הריקה, אל המקלדת. השקט שעטף אותי בבית בחופשת לידה, עם מענק לידה, עם חזה מניב חלב ובלי התינוקת, היה חונק. הייתי חייבת לשחרר את הכאב והמחשבות, והמילים זרמו אל המסך. הדפים נכתבו ברצף, תגובות הקוראים היו מעודדות; וכך כמעשה מרפא, החלטתי להמשיך לכתוב עד ההיריון הבא, עד לתינוק/ת הבאים, דבר שארך "קצת" יותר זמן ממה שחשבתי והפך ל"ספר מגירה" מושלם.

הוצאות לאור שקיבלו את הספר, אהבו את הכתיבה אך פחדו מהנושא. לדעתם "זה נושא קשה, ולא יהיו לו מספיק קוראים". נכון, הנושא כבד. אבל האמנתי שיש צורך להציג את נושא הלידה השקטה על גבי כול במה אפשרית - רפואית, חברתית ומשפטית, כדי להביאו למודעות רחבה. ראוי היה בעיניי גם לעורר את המודעות והרגישות בבתי היולדות כלפי נשים שעד לפני מספר רגעים, היו מלאות בקסם הבריאה - התהוות של יצור חדש, ופתאום נשארו ריקות וכאוּבות. חיפשתי דרך להקל עליהן את תחושת חוסר האונים וההתמודדות פנים מול פנים עם מציאות מרה שנכפתה באופן פתאומי, אכזרי וחד כל כך. הרגשת הבדידות שהרגשתי דחפה אותי לשאול ולברר עוד ועוד פרטים על נושא הלידה השקטה, ואז הבנתי שאני לגמרי לא לבד בעולם השקט הזה. אמנם כולם סביבי שתקו, אך כשהתחלתי לדבר פתאום פרצו סיפורים על רבות אחרות שחוו מקרים דומים. עובדה מתסכלת ועם זאת מעודדת היא, שאחרי כל-כך הרבה שנים, חלה התעוררות ועלתה המודעות לנושא הלידה השקטה. היום מכירים בנשים שחוו לידה שקטה כפוסט-טראומתיות, הוצעו חוקים הנוגעים לחופשת הלידה שלהן, ולענייני הקבורה של עוברים מתים.

כמעט. והכול. ספרה של עינת קרן מזור

כמעט. והכול. ספרה של עינת קרן מזור

לפני כשנה וחצי הפך הזיכרון הפרטי של "התינוקת שלי" לספר "כמעט. והכול". מבחינתי, סוף-סוף היא נולדה. כל השנים היה בי סוג של "חוב" כלפיה. רציתי שיכירו אותה, שידעו שהייתה לי תינוקת, כי היא הייתה משמעותית לי בחיי, בחייה ובמותה.

רציתי להגיד שמותר לנו להתאבל, לכאוב, לכעוס, לצעוק ולבכות. הכאב הוא ממשי ולגיטימי. תפקידי (ותפקידנו) לדבר, לשתף ולהכיר באֶבל. כמו כן, עלינו להביא את החברה הסובבת אותנו להבנה כיצד להתמודד עם נשים שחוו לידה שקטה. הרבה פעמים משפטים שנשמעים כמשפטי עידוד צורבים בבשרנו הפגוע צלקות שלעולם לא יגלידו. משפטים כמו: "זה לא היה תינוק באמת", או "יהיו לך ילדים אחרים", לא ממש מרפאים את חוויית האבדן שחווינו. לעומת זאת, בשבילכם, מתן לגיטימציה לכאב הוא הטיפ החכם והמשמעותי ביותר. אם אתם לא יודעים מה להגיד - אל תגידו! פשוט תחבקו. זה מה שאנחנו צריכות. חיבוק. האבדן הוא לגמרי אישי ופרטי, ואישה שעוברת חוויה כזאת, היא אישה פצועה. זהו הלם שאינו ניתן לתיאור במילים, הרגשת כאב ופספוס מדממת...

בימים אלה הנושא מטופל ברצינות הן במסגרת החוק והן במדיות החברתיות. בפייסבוק, לדוגמה, קיימות קבוצות תמיכה וירטואליות סגורות, והן בהחלט עוזרות ומעודדות. קבוצות כמו "חיבוק בשקט", "נשות הלוטם" ועוד. בזכות השתתפות בפורומים אלה נדהמתי לגלות כמה רבּות אנחנו וכמה חזקה הדבקות שלנו בחיים. כולנו עושות הכול כדי לצמוח מהכאב, ולהיות ה"אמא הראויה" לילדים שאחרי, המכונים: "ילדי הקשת" (שאחרי הסערה)... בזכות פעילויות אלה, אני מקווה שהנשים יודעות היום שהן לא לבד, ושתימצא להן דרך לקבל עזרה, תמיכה וחיבוק.

עינת קרן מזור והתאומים. צילום משפחתי

עינת קרן מזור והתאומים. צילום משפחתי

רק לפני צאת הספר, סיפרתי לתאומים שלי. תגובתם הייתה, "אז יכלה להיות לנו עוד אחות"... ומיד אחר כך השאלה, "אבל אולי, אם היא הייתה, אז אנחנו לא היינו?" כשהצטלמנו לפני ההשקה, אמרה בתי, " עכשיו הצטלמנו כל המשפחה - אימא, אני, אחי והאחות השלישית".