אני יודעת שזה קשה, אני יודעת שזה יישמע חצוף, לא מכובד או חסר רגישות. האמת שזה גם קצת ההפך ממה שאני מבקשת להשיג במאבקים הפמיניסטיים שלי – חירות לבחור כיצד לנהל את חיינו – אבל אני חושבת שיש לנו אחריות לפרסם את שמות התוקפים כשאנחנו מפרסמות פוסטים ציבוריים עליהם.

ואם נחשוב על זה רגע בהקשר רחב, זה גם חלק ממהותה של מהפכת metoo#. מהפיכה ששינתה את המקום בו רבצה האשמה ועברה מהקרבנות אל התוקפים. הם, אלה שפגעו בנו במשך שנים צריכים להתבייש. אנחנו כבר לא אותיות. אנחנו שמות, אנחנו אנושיות, וגם הם. ויש להם אחריות, גם אם חלפו עשרים שנה כי הצלקת של הקרבנות לא עוברת, הזיכרונות לא נמחקים. לא אחרי עשרים שנה ולא אחרי שישים. הם שם כואבים ונוכחים. זה לא עניין של להתקרבן, אלא להכיר בפגיעה ולא להדחיק אותה. לעשות צדק.

לכן דפנה, אני מבקשת ממך לחשוב בשנית על פרסום שם התוקף. תפרסמי את שמו כי לא עשית שום דבר רע. כי הוא זה שצריך להתבייש, לא את. תפרסמי את שם התוקף כי השמועות רצות כשאת לא ואנשים תמימים נפגעים בדרך. כי פתאום כולם נראים כמו תוקפים ורב סרן שמועתי עובד שעות נוספות. ובכלל, יש סיכוי לא נמוך שמי ששמו עלה עכשיו יהיה מקושר לנצח לפרשה שבכלל אין לו קשר אליה. נכון שכשחוטבים עצים עפים שבבים, אבל מדובר בדיני נפשות והשמועות האלה פוגעניות ומסוכנות.

תפרסמי את שם התוקף כי זה ייתן תוקף חזק יותר לטענות שלך. כי אנחנו עדיין חיות בעידן בו לא מאמינים לאישה שהותקפה, שמאשימים אותנו על זה שעלינו אליו לדירה ולא שמרנו על עצמינו. שיש לנו חלק באחריות לפגיעה בנו. כשתפרסמי את שם התוקף תעבירי מסר ברור שאת לא מפחדת ולא צריכה להסתיר כלום – כי לא עשית שום דבר שהוא לא בסדר. את מספרת את הסיפור כמו שהוא, ואת לא מגינה על התוקף.

תפרסמי את שם התוקף כי יכול להיות שכך את מצילה נשים אחרות. שיידעו להיזהר, שיתלוננו גם כן. ואם לא בפומבי אז כדאי להעביר את שמו למשטרה או למרכזי הסיוע. אולי כבר עשית את זה. מאמינה שכן. לא מעט מקרים של תוקפים מהשנים האחרונות נתגלו בשל הצלבות שמות שהגיעו מעוד ועוד מתלוננות, שדיווחו על אותו אדם.

בסופו של דבר יש לנו אחריות כשאנחנו פועלות במרחב הציבורי לשנות מציאות. אנחנו מהפכניות, כל אחת ואחת מאיתנו. כל מי שאזרה אומץ ופרסמה פוסט עם האשטאג #גם אני או #לא התלוננתי. והאחריות הזו כוללת גם התמודדות עם תפיסות ואמונות שמטילות דופי בנשים בכלל, לא רק בנו באופן פרטני. המאבק הזה הוא לא אישי, הוא של כולנו. לכן, כדי להסיר את מעטה האשמה באופן מלא, צריך לפרסם את שם התוקף בגלוי, כי אנחנו מאמינות לך.

ולמרות הכל, הסתייגות. אני באופן עקרוני נגד שיימינג ברשת. אני לא אוהבת את זה וכבר לא לוקחת בזה חלק – ההפך. אני לא מסוגלת לראות את התרת הדם המלווה בצילומי מסך משפילים שעושים לגברים, ולא אחת שוחחתי עם כאלה שעברו שיימינג ונותרו מצולקים. אבל, יש חריגים, כאשר מדובר באנשים מוכרים. כשמדובר באיש מוכר, איש ציבור – צריך לפרסם את השם. יש משמעות לחשיפה. כשאדם נמצא בתפקיד ציבורי ומוכר, כנבחר ציבור או כמישהו שמנחיל ערכים מסוימים לחברה (מתוך התפיסה שלידוענים יש אחריות ציבורית למרות שלרוב לא נוח להם עם זה), חשוב לחשוף את שמו. עם כוח גדול באה אחריות גדולה, וחלק מהעניין בבחירת המודלים אליהם אנו לוטשות עיניים, זה לוודא שהם פועלים לפי אותו סט ערכים שאנחנו רוצות לראות בחברה בה אנו חיות. לכן, מתוקף תפקידם – בין אם בחרו ובין אם לאו – אנשים מוכרים חשופים ליותר פגיעות. המשמעות הרלוונטית לעכשיו אומרת, שכשהם יתקפו מינית אנחנו גם נדע על זה.

ולסיכום, כן, אני מכירה בזכותה של כל אישה לבחור אם לחשוף את שם התוקף או לא. אבל כדי שנצליח לחדור את חומות ה"למה לא התלוננת" ו"זו אשמתך" שאנו נתקלות בה, אנחנו צריכות לפעמים לשחק מלוכלך. לתקוף בחזרה, בפומבי, את מי שפגע בנו ולייצר הרתעה. מערכות אכיפת החוק לא עושות את זה טוב מספיק, וכשנשים אחרות סובלות מאלימות מכל סוג והמצב לא משתנה, צריך לעשות צעדים רדיקליים. לחשוף את שמות התוקפים, כמו שעשו נשים מהפכניות לאורך השנים האחרונות, לספוג אש וטוקבקים מתלהמים, כי יש לנו אחריות אחת כלפי השנייה, וזה הזמן שלנו. הזמן בו אנחנו עושות היסטוריה, בלי וויתורים.