כל כך הרבה ספרים, תסריטים, מחזות ושירים נכתבו על החברה הכי טובה. בסטי, קוראים לזה החבר'ה היום, BFF בתיוגי אינסטגרם של נערות, כשאני הייתי ילדה הסתפקתי ב "אחותי" או סתם ב"החברה הכי טובה שלי", היינו הך. העיקר שתהיה שם, לנצח נצחים. ישנן נשים שצועדות בחבורות, שמגיל קטן מקיפות את עצמן בחבורת בנות גדולה ותומכת, וישנן כאלה - בדיוק כפי שאני הייתי כילדה - שהספיקה לה, מסיבות כאלה ואחרות, רק חברה אחת טובה. אבל חברה טובה באמת. כזו שעוברים איתה תקופות חיים שלמות, משברים, הצלחות, כישלונות, יסודי, תיכון, צבא, חוויות ראשוניות, סקס, סמים ווידאוטייפ (כשעוד באמת היה וידאו), וחיים של מבוגרים שהיינו רק חולמות עליהם אז, כנערות בנות 15 שרוקמות צמידים על הספסל מתחת לבית ורודפות אחרי חתיכים מהשכבה מלמעלה.

אחרי שסחבנו כמעט 20 שנה של חברות אמיצה שהחלה בתחילת התיכון והמשיכה גם אחר כך, בכל תחנות חיינו המשמעותיות במעבר בין נערות לנשיות, תופתענה בוודאי לשמוע שהבסטי שלי ואני בכלל לא בקשר היום, אפילו לא בפייסבוק או בכל פלטפורמה חברתית אחרת. לפני כחמש שנים בערך הקשר נותק בגלל ריב קטן ומטופש על שום דבר. אני טועה, זה אפילו לא היה ריב, רק הטחת ביקורת שממנה אי היה אפשר לגשר על שום פער.

בחלומותיי הגרועים ביותר לא האמנתי שהקשר יתנתק סופית, מסיבה שטותית שכזאת. והיו לי כמה וכמה ניתוקים כואבים מחברים בשל סיבות הגיוניות לחלוטין. במקרה שלה, אני לא באמת חושבת שאני מבינה בוודאות עד עכשיו מה הסיבה המדויקת לנתק. שאלתי למה ומה קרה, כמובן. היא לא ענתה ממש, רק טענה שחשבה שלא הייתי מספיק שם בשבילה, שלא התאמצתי כבר, שהסוס נגמר, שזה כבר לא כמו פעם. אמרתי לה שהיא טועה, שהיא לא מבינה אותי נכון, שחבל שהיא זורקת שנים של חברות רק בגלל כמה השערות. את טענותיה ניסיתי לאשש בתירוץ השחוק לטענתה, שאנשים נוטים להתרחק לפעמים בתקופות מסוימות בחיים ואי אפשר לשפוט סיטואציה רק במעמד צד אחד. הטריגר הנוסף לפיצוץ הסופי היה חבר (לשעבר) שעמד בינינו ודחף אותה ככל הנראה לנתק איתי מגע.

אמנם חלפו כמה שנים, וחשבתי שכל הסיפור הזה כבר לא ממש משנה לי. ואז אחרי ששוחחתי עם כמה וכמה נשים לצורך הכתבה, הבנתי שהדחקה היא לא התמודדות ומסתבר שזה משנה לי מאוד. תחושת הפגיעה התערבבה עם תחושת אשמה מסוימת במשך כמה חודשים, ואני מודה שלקח לי די הרבה זמן להפנים איך מישהי שתמיד היתה בהגדרה "החברה הכי טובה", כבר לא מקבלת את מי שאני, או ליתר דיוק את מי שהפכתי להיות. אחת הסיבות העיקריות לפרידות בין בני זוג הוא המשפט "אנחנו כבר לא באותו מקום". אני מאמינה שעם חברים, להבדיל ממערכות יחסים, זה אחרת. זה אמור להיות אחרת. אפשר להמשיך ולהיות "בסטיז" גם אם "לא נמצאים באותו מקום". אבל אולי זו רק אני.  

האם הייתי רוצה לחדש את הקשר? אני לא יודעת לומר. ואני באמת שכבר בכלל לא כועסת. זה אמנם לא קל כשנוטשים אותך, שזורקים שנים ארוכות של חברות לפח. מנגד, אני מנסה להיות גם ביקורתית כלפי עצמי ולהבין איפה טעיתי. אני מודה שלפעמים אני קצת מתגעגעת, בכל זאת 20 שנה לא הולכות ברגל, ואי אפשר באמת להתעלם מפרק כל כך דומיננטי שעיצב את חייך, מבן אדם שהיה שם בשבילך במקומות הנמוכים ביותר והמגעילים ביותר של גיל ההתבגרות ושל תוגת הגיל המבאסת, מזו שצמחה איתך ואת איתה ברגעים המשמעותיים ביותר שנחקקו לנצח בלבך וגם בלבה. אבל האם באמת המצב יכול לחזור לקדמותו? ניסיתי לשאול את עצמי הבוגרת ממרחק של זמן ובלב שלם והתשובה היתה ברורה וכמעט חד משמעית: יהיה לי תמיד מקום גדול בלב בשבילה.  אבל "כמו פעם"? אני לא באמת חושבת. למה? לצערי הרב, אין לי תשובה. אנחנו כנראה אוגרים כעסים בצורה מאד מתוחכמת גם אם אנחנו סבורים שלא. הלוואי ויכולתי אחרת.

שברון הלב הלא מדובר

בין שלל השיחות שערכתי בימים האחרונים עם חברות, עם נשים בעבודה, בבית הקפה השכונתי ובלימודים, גיליתי שכמעט לכל אחת מאתנו יש סיפור אובדן על החברה הטובה ביותר, זו שעזבה, זו שאנחנו עזבנו, זו שעבר בינה לבינך חתול שחור וחשבת שהתגברת אבל את מתגעגעת. או שלא (רובן, אגב, כן). באופן מפתיע, כל מי שחלקה איתי והסכימה שאפרסם את סיפורה, ביקשה להישאר בעילום שם, כאילו אנחנו מפחדות להודות שגם חברות יכולה לשבור לנו את הלב.

"לפני שלוש שנים עמדתי להתחתן" מספרת ק'. בת 36 מתל אביב, שאיבדה את החברה הכי טובה שלה בגלל שלא ידעה לשמור סוד. מילה אחת יותר מידי, וזה נגמר. "כחודשיים לפני החתונה עברתי התמוטטות עצבים קלה. התקפי חרדה שלא פסקו". ה', החברה הכי טובה שלה עמדה לצידה לאורך כל הדרך ואף הבטיחה לארגן לה את מסיבת הרווקות. "אנחנו חברות בערך מגיל 8. הגענו לתל אביב מקיבוץ בצפון, ילדה קטנה באמצע כיתה ג' שצריכה למצוא את עצמה מחדש בעיר אחרת, בסגנון חיים שונה וללא חברים בכלל. אני זוכרת שהמקום ליד ה' היה פנוי כי אחד הילדים היה חולה, והמורה אמרה לי שאמנם מדובר במקומות קבועים בכיתה, אבל שבינתיים אשב לידה. כל השיעור חייכנו אחת לשנייה ובהפסקה כבר הרגשתי שמצאתי לי חברה חדשה. אני יודעת שזה נשמע קלישאתי אבל היינו במשך כל בית הספר היסודי והתיכון צמודות בצורה הדביקה ביותר שאת יכולה לדמיין".

הקשר ביניהן התרופף מעט בתקופת הצבא אבל מיד לאחר השירות הן טסו לדרום אמריקה והשלימו את הפערים. ה' בינתיים הספיקה להתחתן ולהתגרש, ורצה הגורל שזה קרה בדיוק בקו התפר בו הציע בן זוגה של ק' נישואין. "ידעתי שהיא עוברת תקופה קשה ומאד הערכתי את זה שהיא מסוגלת להיות שם לצידי למרות הכל, ידעתי גם שאני היחידה שהיא משתפת בכל סיפור הגירושין".

ואז מה קרה?

"חודשיים לפני החתונה הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר, בדיוק עזבתי את העבודה, והרגשתי שכל החיים שלי מתהפכים. תוסיפי לזה את הלחץ של כלה שמארגנת אירוע ל-450 איש ותביני את המצב. יום אחד קבענו שתינו עם חברה נוספת לארוחת בוקר. הייתי קצת בלתי נסבלת וה' שהיתה בתקופה קשה גם היא, התעצבנה עליי ונזפה בי. 'את מתחתנת, את צריכה להיות מאושרת, תתאפסי כבר'. אני יודעת שהיתה לה כוונה טובה לעודד ואני באמת הייתי חרדתית ובלתי ניתנת להכלה. אלא שאני פירשתי את זה כנראה לא נכון וצעקתי עליה בחזרה ליד החברה וליד יושבי הקפה, שאני לא יכולה ללכת על ביצים לידה רק כי היא ממורמרת מהגירושין שלה".

אאוץ'...

"אני מבינה שהגזמתי. האמת שהבנתי את זה עוד כשהמילים יצאו לי מפה אבל היה מאוחר מידי. התנצלתי עשרות פעמים, שלחתי לה מיילים, הודעות טקסט, ניסיתי לערב חברים משותפים אבל שום דבר. הפגיעה היתה קשה. רק לפני שנה וחצי יצא לנו להיפגש במקרה בקניון ועשינו 'שלום קר" וסולחה לא מתוכננת על הדרך, אבל לא מעבר. היא טענה במפגש שהיא סלחה לי ושהיא מבינה את המצוקה שהייתי בה, ואפילו קבענו לחזור ולהיפגש. איכשהו ניסיתי פה ושם ליזום איתה מפגשי קפה, אבל זה התמסמס לצערי הרב".

עד כמה את מתגעגעת אליה?

"אין יום שאני לא חושבת עליה, עד כמה שזה יישמע מוזר. במיוחד עכשיו שאני מצפה ללידת בתי הבכורה. תמיד צחקנו על זה ששתינו רוצות לתת את אותו השם לבנות שלנו, אם יהיו. קצת עצוב לי שהיא לא תהיה שם ברגע הזה. היא החברה הכי טובה שלי בעולם מבחינתי ושום דבר לא ישנה את זה. איבדתי שני אנשים שהיו מאד קרובים אליי בשנים האחרונות ואני מאמינה שכל עוד אנחנו בחיים ובריאים, אסור לנו לתת לדברים כאלה להתמסמס, בטח שלא לחברות אמיצה. כולנו טועים לפעמים, חוצים את הגבולות. אני לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות. אולי רק לשלוח לה את הכתבה ולקוות שהיא תקרא את זה".   

"סליחה שלא הייתי שם"

אצל ל', שלומדת איתי בקורס אנגלית עסקית, הסיפור סבוך יותר. היא שמעה במקרה שיחת טלפון שעשיתי בעניין ותפסה אותי אחרי השיעור לשיחה צפופה. זו הפעם הראשונה שהיא מספרת את זה למישהו, היא מתביישת מידי וביקשה ממני לא להיות שיפוטית, אבל ממרחק של זמן אולי מעט מבינה שהדברים הללו קורים, ושאם היתה לה את היכולת היא היתה עושה הכל כדי להחזיר את החברה הכי טובה שלה אליה.

"אחרי הלידה הראשונה של מירי (שם בדוי) החברה הכי טובה שלי מהאוניברסיטה, קצת חששתי. כשהכרתי אותה היא כבר היתה יחד עם בן זוגה והיה צפוי שהם יתחתנו מתישהו, אלא ששבע שנות חברות לא הכינו אותנו למצב בה יהיה פתאום ילד בתמונה שישבש לנו את אורח החיים הפרוע שהיינו מנהלות בברים עד השעות הקטנות של הלילה. חששתי אבל היא הבטיחה ששום דבר לא ישתנה, ובאמת כשהילד הבכור נולד אחרי תקופת הסתגלות קטנה, חזרנו לסורנו. כשנולד הילד השני המצב היה כבר יותר רגוע, לא אני ולא היא חששנו שמשהו נוסף ישבש לנו את השגרה האהובה שלנו: לעשן ג'וינט ולפרק כמה בקבוקי יין בערב. אלא שחודש אחרי הלידה היא היתה קצת מרוחקת, בדיעבד אני יודעת שהיא עברה דיכאון אחרי לידה ואיש מאתנו החברים לא ממש הבחין בכך".

ומתי גילית?

"מאוחר מידי. לא הייתי שם מספיק בשבילה. עבדתי אז במשרד פרסום והייתי עסוקה בקידום הקריירה שלי, אני רווקה וללא ילדים בסוף שנות העשרים שלי, מי ידע בכלל מה זה ילד או דיכאון אחרי לידה? ראיתי שהיא לא נענית, או מגיבה או משתפת איתי פעולה והנחתי שהיא כנראה זקוקה קצת למרחב. ניסיתי לא פעם לדבר איתה ולהבין אם היא זקוקה למשהו, אבל היא לא ממש תקשרה, אני בטפשותי הנחתי שהיא כועסת עליי. כמובן שלא הבנתי למה. ניסיתי למצוא כל מיני סיבות הזויות לכך שהיא אולי כועסת עליי".

השתיים חוו תקופה של שלושה חודשי נתק, וכשהקשר חזר לאחר מכן, זה כבר לא היה אותו דבר. "אני כל כך כועסת על עצמי שלרגע לא הצלחתי לצאת מחוץ לאגואיזם שלי, ולהבין שאולי משהו לא בסדר איתה ושאני לא האישיו פה. כשהבנתי את זה היה מאוחר מידי. חזרנו להיות חברות לתקופה אבל משהו בקשר הזה נשבר".

דיברתן על כך?

"לא. היא לא ממש היתה מעוניינת לפרט. אמרתי לה שאני מתנצלת ושחבל שהיא לא שיתפה אותי. אבל הבנתי שגם זה לא היה במקום, כי היא לא אמורה לשתף אותי או לדאוג לי, אני הייתי אמורה להתעקש יותר ולא להתבצר בכעס של עצמי."

אז למה בעצם אחרי הסולחה, אתן לא חברות?

"אני חושבת שהיא איבדה את האמון בי. אנחנו חברות, אם אני אראה אותה ברחוב היא תיתן לי נשיקה ונצחק ונדבר. אבל היא כבר לא רואה אותי כחברה הכי טובה שלה, אני לא הייתי שם בשבילה כשהיא באמת היתה זקוקה לי, ואני לא מאשימה אותה".  

במערכות יחסים, כמו בכל צורה של מערכת יחסים אנחנו צריכים ללמוד כנראה להתמודד גם עם פרידות. אין שום תעודת ביטוח, כנראה שלא רק באהבה אלא גם לא בחברות אמיצה. קשה להתמודד עם זה, אבל אני מניחה שזו דרכו של עולם. אין כזה מונח "לנצח", אם כי אני מנסה להילחם בכך וחושבת שלשם אנחנו ראויות וראויים לשאוף, לכל הפחות בכוונות.