לפני כחודש דניאל, הבת שלי, הצטרפה לחוג כדורסל בעקבות חברה. שתי בנות בלבד מתוך שנים עשר ילדים בחוג. אל תטעו, לא מדובר בספורט מקצועי אלא בסך הכל בקבוצת ילדים בגילאי 5-6, שבעיקר באים ליהנות, ללמוד לכדרר, ולזרוק 'זריקת סבתא'. מה שתפס אותי הוא לא רק מיעוט הבנות, אלא שאפילו אני לא הצעתי לדניאל להצטרף לחוג הכדורסל, על-אף שהבן הגדול שלי בקבוצה בוגרת יותר באותו חוג בדיוק.

כאשר מסתכלים על ילדים בגילאי הגן, שרבים מהם הולכים לחוג לראשונה בחייהם, צריך להודות בינינו לבין עצמנו שאין כל סיבה שמספר הבנות בחוגים של משחקי כדור, לא יהיה שווה למספר הבנים.  אז מדוע קל לנו להציע ולרשום את הבן לחוג כדורסל או כדורגל, אבל כשזה מגיע לבנות אנחנו נמנעים? האם מבלי שהתכוונו אנחנו שבויים בתוך תפיסות מגדריות מיושנות? על רקע התהיות האלו, ובעיקר על רגע רגשות האשם שצפו אצלי, החלטתי להרהר בעניין יחד עם ליעד סואץ-קרני, קפטנית נבחרת הנשים בכדורסל לשעבר ואחת מכוכבות נבחרת הנשים בעשור האחרון, שפרשה בסוף העונה הקודמת ממשחק פעיל.

אחרי קריירה ענפה בתחום זה בטח נראה עכשיו כבר רחוק, את זוכרת באיזה גיל התחלת להתאמן ומה משך אותך לכדורסל?

"התחלתי להתאמן בכיתה ב'. אחי התחיל לשחק בבית ספר לכדורסל והוא חיפש מישהו שישחק איתו, אז הוא התחיל ללמד אותי קצת לשחק. שנה אחר-כך הצטרפתי לחוג. המשפחה שלי כולה מתחום הספורט ומאד דחפו לכיוון. אני חושבת שהאווירה המשפחתית מאד חשובה."

כשהצטרפת לחוג היו איתך בנות נוספות?

"כן היו כעשר בנות."

"להורים יש תפקיד קריטי בבחירת החוגים". קפטנית נבחרת הנשים לשעבר ליעד סואץ- קרני. צילום: עודד קרני

קפטנית נבחרת הנשים לשעבר ליעד סואץ- קרני. צילום: עודד קרני

עד כמה הורים יכולים להשפיע כשזה מגיע לחוגים? יכול להיות שעל-אף שאנחנו בשנת 2018, אנחנו לא מצליחים להשתחרר מהקונספציה שמשחקי כדור זה לבנים?

"יש לי תאומים, בן ובת, ואני רואה את זה גם על עצמי. זה כאילו בהארד דיסק של כולנו, גם באמא שהיא שחקנית כדורסל, אבל אני מתכוונת להילחם על זה עד כמה שאוכל. כרגע הבת שלי לא ממש מעוניינת ללכת לשום חוג של ספורט, אבל אני אמשיך להציע לה. אני חושבת, שלהורים יש תפקיד קריטי בבחירה של החוגים ומה שאת חושפת אליו את הילדים."

כדורסל הנשים זכה במשך שנים לחשיפה תקשורתית יפה עם כותרות גדולות ושידורים חיים בערוץ הספורט אבל היום הוא כמעט נעלם מהזירה הזאת. יכול להיות שאילו הורים היו קוראים וצופים במשחקי כדורסל נשים, הם היו מציעים את החוגים לבנותיהם?

"אני בטוחה שיש לכך השפעה גדולה. יש גידול במספר השחקניות שמשחקות אבל לא מספיק, כי עדיין ההורים לא רואים בכדורסל קריירה לגיטימית או משהו שאתה שואף שהבת שלך תהיה חלק ממנו. לא הייתה ירדן ג'רבי אלמלא יעל ארד, ואני הייתי צריכה את הדור לפניי על מנת שיהיו דמויות שארצה להיות כמוהן. אין ספק שחשיפה גדולה יותר של ספורט הנשים ישפיע לטובה על מספר הספורטאיות הצעירות."

ליעד סואץ קרני. צילום: עודד קרני

"אני מתגעגעת לשחק אבל כיף לי לראות את הדור החדש נותן בראש". ליעד-סואץ קרני. צילום: עודד קרני

כשמדובר בגילאי 5-6 אנחנו ההורים, לא אמורים רק לחשוב על ההנאה וההתנסות בחוג שיגרום להם לרוץ ולחייך?

"זה הערך הראשון, אבל אני רוצה שהם גם ירוויחו ערך מוסף מהחוג שלהם. יש הרבה הורים ששולחים את הבנים שלהם לכדורגל ולטניס כבר בגילאים האלה מהמקום של 'אולי הוא יהיה שחקן כשהוא יהיה גדול'. זה היה נחמד לו זה היה נכון גם לגבי הבנות שלהם."

איזה זיכרון ילדות חיובי וחזק יש לך מהכדורסל?

"יש המון רגעים גדולים וקטנים. האליפות הראשונה בקט-סל, הנסיעה לאליפות הראשונה של הקדטיות. זכיתי בתואר השחקנית הצעירה של האליפות, הייתי בת 13 כאשר כולן היו בנות 14-15. היו נסיעות למשחקים, מחנות אימונים. הנסיעות על האופניים לאימון עם החברות, תוך עצירה בדרך בקיוסק..."

ליגת העל לנשים בכדורסל נמצאת בעיצומה. אחרי הפרישה, איך התחושה לראות את העונה מהצד?

"זה מאד מוזר לראות את הליגה מבחוץ. זו אמנם לא הפעם הראשונה, כבר לקחתי הפסקה בת שנתיים ממשחק פעיל לפני שבע שנים, אבל זו בהחלט הפעם הראשונה שזה באמת סופי שאני לא חוזרת. זה עושה את זה מאד קשה, ואני מתגעגעת לשחק עם החברות שלי, אבל אני נהנית לראות אותן על המגרש. הכי כיף לי לראות את הדור הצעיר נותן בראש. אני חושבת שיש דור מצוין וזה נותן לי המון תקווה להמשך".