בחודשיים האחרונים הייתי נציגת דור העתיד של ישראל לאו"ם. למרות איך שזה נשמע בהתחלה, זה ממש לא משעמם. מדובר בתפקיד המרתק ביותר שיצא לי למלא. להיות בת 22 שיושבת במשא ומתן על החלטות שונות באו"ם מול נציגים מכל העולם, שמבוגרים ממך לפחות בעשור, מלחיצה ומשכרת בו זמנית, או למשל ההרגשה כשאת יושבת במליאת ועדה ושומעת נואם אחרי נואם משמיץ את ישראל מזעזעת, ואלו רק דוגמאות קטנות לאיך נראו חיי היומיום שלי.

משלחת ישראל לאו"ם כוללת אנשי מקצוע שמחולקים לוועדות השונות של האו"ם. דמיינו את הכנסת, מליאה ו-ועדות – ככה בערך האו"ם עובד. העצרת הכללית, החדר הגדול עם השיש הירוק שראש הממשלה בנימין נתניהו מדבר בו פעם בשנה, הוא החדר שבו קורים סופי התהליכים. חדרים מרשימים פחות מבחינה חיצונית מארחים שש ועדות שמטפלות בכל נושא הרלוונטי לאנושות: זכויות אדם, פיתוח, פירוק מנשק גרעיני ועוד.

הרבה יותר מעניין ממה שנדמה לכם. פולינה קמפינסקי. צילום עצמי

הרבה יותר מעניין ממה שנדמה לכם. פולינה קמפינסקי. צילום עצמי

הייתי אחת מכמה עשרות נציגי דור העתיד שהגיעו לאו"ם ועשו את מה שצעירים עושים הכי טוב ביחד: לחלום, לדבר, לבנות תכניות לעתיד ולגשר על פערים. הפעם הראשונה שבה הרגשתי שאני חוצה גבולות שלא הכרתי לפני כן היו כשישבתי לארוחת ערב עם נציגים מדנמרק, אירלנד ואפגניסטן. בתור בחורה שתמיד אהבה חדשות ואפילו חטאה לעבוד בתחום לכמה חודשים, ציפיתי מהנציג האפגאני שיהיה בחור מזוקן ומסורתי. ציפיתי אפילו לזה שלא יהיה מוכן לדבר איתי ויברח מהחדר. אולי לכמה מילים על המדיניות של ישראל בירושלים. במקום זה פגשתי בחור ממש כמוני – הוא חיבב יין לבן, דיבר על פוליטיקה עולמית והתרגש לקראת הנסיעה שלו לוושינגטון. הוא דיבר איתי על בעיות שיש לצעירים בעולם והיה סקרן להפליא בכל הנוגע לישראל. הרגע בו נפל לי האסימון ונזכרתי בכמה שונים החיים שלנו היה כשהלכתי לשמוע אותו מדבר במועצת הביטחון. הוא סיפר על החיים בצל הטאליבן, על חברים עיתונאים שלו שנהרגו ודיבר על שלווה ושלום כעל חלום רחוק.

רגע מטלטל נוסף היה לשאת נאום באו"ם. כילדה שגדלה בחיפה להורים מתכנתים (ועל כן, סטטיסטית, אמורה להיות מתכנתת או במקרה הגרוע – רופאה), העובדה שיש אנשים שהמקצוע שלהם הוא דיפלומטיה הייתה משולה מבחינתי לעובדה שבאוסטרליה יש קנגורואים שמסתובבים חופשי. ההזדמנות לכתוב נאום על זכויות שוות לקהילות שונות, על החוויות של ההורים שלי בברית המועצות לשעבר ועל החזון שלי לעתיד הייתה חלום שמתגשם. החלק המדהים באמת היה הפידבק שקיבלתי על הנאום שלי אר-כך: החברים, המשפחה, אבל בעיקר כמה אנשים זרים שלהפתעתי הקדישו כמה דקות מזמנם להקשיב לנאום, בקשב רב ולאחר מכן להגיב לי עליו. 

ויש כמובן גם רגעים קלילים יותר, כמו מפגש עם נטע ברזילי שהגיעה לבקר את נציגות ישראל בניו-יורק ולא ויתרנו על סלפי איתה, או חשיפה לאירועי תרבות מגוונים ועשירים מכל העולם. בשלב זה, ארצה להסב את תשומת לבכם למיתוס שקיים בחברה הישראלית. המשפט הבא כנראה יישמע לכם מוכר: "באו"ם פשוט יושבים אנשים מ(השלימו שם של מדינה) ומדברים על זה שישראל היא מדינה (השלימו תארים שליליים)". כולם הזהירו אותי מזה כשנסעתי לאו"ם. כשהגעתי לשם, גיליתי שזו ממש לא המציאות. אני לא אשקר, לא יצא לי להזמין נציג איראני לקפה. אפילו שלום לא הצלחתי להוציא מהם. אבל יש בעולם הערכה משמעותית לעשייה של מדינת ישראל. רוב העבודה באו"ם עוסקת בנושאים אחרים, רבים מהם אנחנו, כישראלים, אפילו לא מכירים: עליית מפלס האוקיינוסים שמאיימת על כל כך הרבה מדינות, בעיות שקשורות למחסור במים, סכסוכים מקומיים בין מדינות ומחלות שחשבנו שעברו מהעולם.

רוב הנושאים האלו מכוסים בהחלטות או"ם שהמטרה שלהן היא לסייע במציאת פתרון. זכיתי להיות חלק ממשא ומתן על כמה מההחלטות האלו בשמה של מדינת ישראל. דמיינו חדר עם שולחן עגול באמצע שיושבים בו בערך 25 נציגי מדינות ומנהלים מו"מ על מה הם מוכנים ומה הם לא מוכנים שיהיה בהחלטה. לפעמים מדובר בנושאים מהותיים – לפעמים, איך נגיד בעדינות, פחות. להיות ישראלית בת 22 שמדברת בחדר הזה זו תחושה שקשה לתאר במילים. רוב האנשים לא היו מודעים לגיל שלי או לעובדה שבסה"כ סיימתי שנה א' באוניברסיטה בדיוק עכשיו. התחושה היא שכל טעות היא קריטית כי מדובר בהחלטות שיכולות לשנות את מסלול חייהם של כל כך הרבה אנשים. נאבקתי מול מדינות שונות על הכנסת שפה שעוסקת בשוויון הזדמנויות מגדרי, בקבלת האחר, בשילוב צעירים בקבלת החלטות ובהטרדה מינית. כשהצלחתי, התחושה הייתה כמו התחושה של סופרמן אחרי עוד יום שבו הוא הציל את האנושות. אתם בטח מגחכים – אבל גם דרך של 1,000 מייל מתחילה בצעד אחד.

כמסר כללי, הייתי רוצה לספר לכם שלהגשים חלום ילדות בגיל 22 זו תחושה די משכרת. לי היא גרמה ליצור רשימה של חלומות לעתיד – מקצועיים וגם אישיים. נקודת האור העיקרית שהתחלתי לראות בזכות החוויה הזו היא מידת האושר שלי מכך שנולדתי במדינה שבה לי, כאשה צעירה, אין מגבלות כשזה מגיע להשגת המטרות שלי. נקודת החושך היא שיש מדינות שבהן זה כן קורה. מה שהייתי רוצה שתיקחו מהטור הזה הוא להיות מודעים. לבחור נושא אחד – סביבה, זכויות נשים, זכויות ילדים או כל דבר אחר ולהקדיש לו תשומת לב. לקרוא מדי פעם מה אומרים עליו, לדעת מי נגד מי. האו"ם הוא שיקוף של מה שקורה במדינות שונות בעולם והעולם ישתפר רק אם נתעקש על כך.