"אני כותבת כשאני מרגישה שהצטברה בתוכי מסה קריטית של מחשבה, רעיונות ודברים שרוצים להיאמר", מסבירה הסופרת והיוצרת אלונה קמחי, לרגל אירוע מחווה עבורה שיתקיים בשישי הקרוב ב"צוותא" תל-אביב. "אולי זאת הסיבה לכך שאני מפרסמת ספרים לעתים רחוקות יחסית ואולי גם סתם בשל חששות, מחסומים ושאר שדים שפוקדים סופרים חדשות לבקרים. חיים באר אמר לי פעם, כששאלתי אותו על הזמן שלוקח לו לפרסם יצירה, ש"החיים מעניינים מדי". אז גם זו סיבה."

היית רוצה לפרסם יותר?

"אני מודה שאני חולמת ומקווה שבעתיד אכתוב יותר ואפרסם לעתים תכופות יותר, בעיקר כי זה נראה לי נכון למי שאני כיום. זה עניין של קצב פנימי, של טמפרמנט ואולי גם של אמביציה, תשוקה וחריצות. זה לא סוג של דבר שיכול להלחיץ אותי."

יש דברים שמלחיצים אותך בכלל?

"כן. אני נלחצת כשאני קוראת מישהו שכותב טוב במיוחד. זה עושה לי חשק לעשות, לקפוץ למים, להתקדם וגם ממלא בתחושת תחרות יחד עם השראה."

את קמחי אני פוגשת בעיצומן של ההכנות ל"אנסטסיה, סוזנה, לילי ומאשה – בעולמה של אלונה קמחי", מופע מחווה בארבע תמונות שסוקר את הקריירה רבת השנים של קמחי בספרות ובמוזיקה. היא נחשבת לדמות מעניינת בתרבות הישראלית אם בשל יצירותיה האישיות או חייה האישיים שנותרו מסקרנים עד היום. קמחי מנהלת זוגיות יציבה עם הזמר יזהר אשדות, שגם יופיע במופע המחווה, וישיר עם אפרת גוש, יהלי סובול, אדם ודניאל סולומון שירים נבחרים ומוכרים של קמחי.

קמחי, אשדות ואפרת גוש. צילום: מיכאל רימון

"אני בת מזל ברמות על". קמחי, יזהר אשדות ואפרת גוש בהכנות למופע. צילום: מיכאל רימון

"אני לא לגמרי חווה את זה כ"מחווה", אלא כאירוע תרבות מוסיקלי-ספרותי בו אני חלק מקבוצה של אנשים מוכשרים שעושים את הדבר שלהם. אמנם הטקסטים והשירים הם שלי, אבל לכל אחד מהמשתתפים יש נוכחות מרכזית, אינדיבידואלית ומלאת הבעה וכשרון אישי", היא מסבירה. "כל המשתתפים במופע בחלקם חברים קרובים שלי ובחלקם פשוט אנשים שאני מעריכה ומעריצה את פועלם. למען האמת אני עדיין לא מאמינה למזלי הטוב שהם לוקחים חלק באירוע הזה. זה אולי נשמע קצת סכריני, אבל אלה באמת יוצרים חד פעמיים ואני בת מזל ברמות על."

 

"כנראה שלא יהיו קוראי ספרים בעוד עשר שנים"

קמחי, 52, נולדה בלבוב שבאוקראינה ועלתה לארץ בגיל 6 יחד עם אמה. היא גדלה והתחנכה בקריית ביאליק, בצבא שירתה בלהקת הנח"ל ולאחר מכן למדה משחק ב"בית צבי". על ספרה הראשון, "אני אנסטסיה", זכתה בפרס אקו"ם בשנת 1996 ולאחריו פרסמה ארבעה ספרים נוספים שיכו אותה בפרסים רבים, ביניהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים שקיבלה בשנת 2001.

איך את חושבת שתרמת לשדה הספרות המקומי?

"אני לא חושבת שייעודו ומטרתו של סופר הוא "לתרום לשדה ספרות". כל מה שאני יכולה לקוות לו הוא שהצלחתי לתרום לקוראים שלי רגעים של נחמה או צחוק או עניין. לא אני היא שתחליט אם יש לזה ערך ב"שדה ספרות" כלשהו. אלה דברים המתעצבים והמסתברים מאליהם בדיעבד. אין לי חלק ישיר בהם."

לי זה נראה שאנשים קוראים פחות ופחות ספרים. את חושבת שיהיו קוראי ספרים בעוד 10 שנים?

"כנראה שלא ממש וזו שאלה שנשאלת בתקופה הנוכחית לעתים תכופות. כך או כך זה מעניין אותי רק ברמת הספקולציה התרבותית-אינטלקטואלית בשיחות סלון. העולם משתנה כל הזמן, התרבות האנושית לעולם בתנועה וישנן ויהיו דרכים חדשות, חלקן עדיין נסתרות מאיתנו, ליצור ולצרוך תרבות על כל סוגיה. גם הטלגראף נעלם ואף אחד לא מת מכך, וזה בטח לא פגע באפשרויות התקשורת האנושית וזאת בלשון המעטה".

קמחי לא חששה לעסוק במרוצת השנים בנושאים שאינם מדוברים, והייתה בין הראשונות שכתבו על הפרעות אכילה או מחלות נפש. היום העיסוק בכך הפך לנחלת הכלל, אך כפורצת דרך הייתה לה היכולת להשפיע על האופן בו הציבור תפס את הנושאים הרגישים הללו.

את חושבת שהנושאים שהתעסקת בהם בעבר עדיין רלוונטיים היום? עדיין מטופלים?

"תראי, אני לא לגמרי מבינה מה זה אומר "נושא מטופל". זה נשמע לי כמו משהו רפואי. נושא שהוא חולה ויש טיפוסים שמטפלים בו, או משהו בסגנון. אני מאוד נרתעת מספרות שכפי שאת אומרת "מטפלת בנושאים". אני מאמינה שהסופר כותב על נושאים שמעסיקים אותו, מסעירים את האינטלקט, הרגש והדמיון שלו. פעם היה לי שכן בשם א.א. ותמיד כשהיינו רואים סרט דבילי שהתכוון, כמו שאת אומרת "לטפל בנושא", אז א.א. היה אומר "זהו סרט המציג בעיה" וזה הגדיר בדיוק את רמת היומרה, הבנאליות והטמטום של העניין."

האם נושאים כמו metoo מעסיקים אותך? איך את מסתכלת על המהפכה הזו כיוצרת?

"בזמנו חשבתי שאני יכולה להתווכח על כך שהמהפכה הזו נושאת בתוכה בדיוק את העוצמה הנכונה. זו הרי דרכה של מהפכה - להיות לפעמים לא הוגנת, או מוגזמת, או אלימה ולעתים הרגשתי שדברים יצאו מכלל פרופורציה של יחסי גברים ונשים ויחסי אנוש בכלל. אז ככה חשבתי לי להנאתי, והנה לפני כמה שבועות הלכתי ברחוב ריק בצהרי היום. במרחק כמה מטרים נראתה תחנת אוטובוס ריקה, ועל הספסל בתוכה ישב בחור בחולצה כחולה ושפשף את עיניו, כבוכה. כשחלפתי על פניו והסתכלתי באופן טבעי לראות מה קורה, ראיתי שהוא יושב עם הזין בחוץ. יש שיגידו "טוב, זה אקסהיביציוניסט. זו מחלה. סטייה. ואני אומרת לך - את יכולה לדמיין אישה שעושה דבר כזה? למה אין נשים עם סטיות ומחלות כאלה? כל מה שאני מנסה להגיד לך הוא שהשנאה, הבוז והזלזול בנשים, הם כמעט חלק מהקוד הגנטי של הגברים, ואין דרך אחרת מלבד לחשוף את זה ולהילחם בכך עד זוב דם. אחרת החיים הנשיים הם באמת סוג של סיוט סמוי או גלוי, מפורש או חקמק, כזה שמתחפש למשהו אחר לגמרי".

אני משערת שגם את כאישה יפה חווית הטרדות מיניות.

"מה הקשר להיותי אישה יפה? נשים מכל המינים, הצבעים והגילאים,עוברות הטרדה מינית בלתי פוסקת לאורך חייהן ואין טעם להרחיב דיבור על כך. את יודעת, אפילו אמא שלי בגילה המופלג, מבלי להיות יפהפיית הדור וזאת בלשון המעטה, הייתה מספרת לי איך הממונה עליה במעבדה שבה עבדה היה מצמיד אותה אל הקיר כשאף אחד לא רואה וממשש אותה. היא בכלל לא הבינה שזה משהו לא חוקי, אולי גם כי זה כלל לא נחשב ככזה. היא הייתה אומרת לי עד כמה זה מביך, מבלבל ומצער אותה. לא היה לזה שם, לא היה למה לייחס את זה. נשים הרגישו מאוד בודדות עם כל הנושא הזה."

ואם נחזור לדברים חיוביים יותר, על מה את עובדת עכשיו?

"בימים אלה אני חוזרת לעבוד על ספרי הבא שנטשתי לפני כשנתיים, ואני אפילו רואה במחווה המשמחת שתתקיים בשישי סוג של מסיבה לכבוד שיבה לכתיבה, ואי לכך – לחיים. החיים שכוללים גם את יזהר, שהזוגיות איתו היא הדבר שהכי חשוב לי בחיים. אני לומדת מדיטציה בודהיסטית. אחת הטכניקות היא להתרכז בנשימה או בתחושות הגוף, או ברגש שאת חווה באותו רגע. זה לא ממש משנה, אבל בכל פעם שתשומת הלב והריכוז שלך נודדים, את נותנת על כך את הדעת ובעדינות מחזירה את תשומת הלב אל אובייקט המדיטציה הנבחר. אותו הדבר עובד גם בכתיבה או בכל עניין שאת עושה בריכוז וברצינות - את כושלת וכושלת ושוב ושוב את חוזרת אל המסלול הנבחר. אולי זה נשמע דביק ומתקתק אבל הזוגיות שלי עם יזהר זה הדבר הכי יקר לי. אני מרגישה שזאת ההצלחה הכי גדולה של החיים שלי, להיכשל שוב ושוב אך לעולם לא לוותר. כך כובשים פסגות. זה המצב."

אירוע המחווה "אנסטסיה, סוזנה, לילי ומאשה – בעולמה של אלונה קמחי", יתקיים ביום שישי ה-9.11.8 בשעה 12:00 ב"צוותא" תל-אביב. לעמוד האירוע לחצו כאן