כשהייתי נערה סבתא שלי אמרה לי שבחיים אסור לרדוף אחרי שני דברים: אוטובוסים וגברים. מאז כל פעם שאני נשארת בתחנה עוד חצי שעה כי החלטתי לא לרוץ אחרי קו 40 המתרחק, אני חושבת עליה. משכנעת את עצמי שהיא צודקת. מה שבטוח, לגבי גברים הטיפ הזה תופס, וזו גם לא העצה היחידה שהיא נתנה לי לגביהם. "שפתיים חדשות משכיחות שפתיים ישנות", אמרה לי אי שם כשהייתי בת 14 - כתרופת קסם ללב שבור. האמת? סבתא יודעת על מה היא מדברת. ריבאונד לפנים.

ואני צריכה עכשיו ריבאונד, כי הלב שלי מפורר כבר שבועיים. פירורים כאלה קטנים ודומעים שאני משאירה על הכרית כמעט כל ערב לפני השינה. ד"ר גבריאל בוקובזה וודאי היה אומר לי לתת להם להתפזר ולהרטיב את המיטה בכייף שלהם, ולא להעז למצוא מישהו שייבש אותם מהר, אבל גאד, זה ממש לא כייף לרצות מישהו שלא רוצה אותי. זה כואב.

אבל יכול להיות שאני נהנית להיות קצת עצובה, לפחות אני מרגישה משהו והרי כבר הבנו שהבעיה הגדולה שלנו היא שאנחנו לא מרגישות - ועוד אומרים עליהם שהם נכים רגשית. אז כשקיבלתי את הבוקס של הדחייה ממנו, בכמה הודעות קצרות שביקשו לומר במילים יפות "שחררי, לא בא לי עלייך", חשבתי עלייך - אנה. הנה הרגש הזה שאת משוועת אליו. הנה, הוא אצלי עכשיו, זה בטח סימן טוב. וכמה שהתכווצתי והרגשתי איך מתפשטת לי בבטן עננת עצבות שחורה ופגועה, היה מנחם לדעת שאני לא לבד בתוך השיט הזה. וכמוני, רבות. כנראה שכולנו צריכות להגיד לך תודה על מה שאת עושה עבורנו.

את, שהכי בשליטה - גם הכי משחררת.

 

אישה רכה, רכה, רכה

ועברת עוד דייט, ועוד יין לבן, ועוד צחקוק, ועוד "טוב, מיצינו". והיית מגעילה, והיית נפלאה, והתאמצת למרות שזה קשה להישאר חיונית וחיננית לאורך 12 דייטים. ומלבד יצר ההישרדות וההתמדה החזק שלך, והדוגמה המאלפת של המרתון, חשבתי לעצמי שהלוואי והייתה לי היכולת שלך לחתוך ככה קשרים. לומר "ביי" למה שאני לא רוצה, במקום למרוח ולהתחמק ולהיעלם. בעולם קוראים לזה "גוסטינג", אני קוראת לזה "דייטינג".

ודיברת על זה שאף פעם לא הרגשת אישה חזקה שצריכים להירתע ממנה, ואיגור אמר לך שאת לא רואה איך רואים אותך מבחוץ, ואני חושבת שזה כזה תירוץ. אני לא מוכנה לשמוע שלא יהיה לי בנזוג כי אני מפחידה גברים. למה אנחנו צריכות להקטין את האור שלנו כדי שלמישהו אחר יהיה נוח. כדי שנתאים למשבצת. סליחה, הקרניים שלי ארוכות ויפות, וזו בחירה שלך אם לראות אותן כשורפות ודוקרות, או כמרידיאנים קסומים של מקור החיים. איך עוצמה יכולה להיתפס כדבר רע?

אבל הדבר הכי חשוב שקרה לך אנה, זה שהורדת מגננות. הערב ראיתי בפעם הראשונה את הרכות שלך. סוף סוף משהו בשריון הקשוח נסדק. נכון שיש עוד דרך לעשות וזו רק ההתחלה, אבל זה שם. משהו השתנה. את קצת יותר פגיעה, קצת יותר כנה, קצת פחות שיפוטית. את מראה לנו אותך באמת ואת הרבה יותר מכילה ממה שאפשר לחשוב. אני חושבת לעצמי על המאבק הפנימי שיש בי לפעמים, בין האישה ה"קשוחה" לאישה ה"אישה". בין הדעתנות שלי, לעקבים שלי. על הקושי של גברים להבין שאני גם וגם וגם. ואולי אני בעצמי לא מסוגלת להכיל את המורכבות הזו?

מה שלמדנו אז מלווה אותנו עד היום. צילום מסך מתוך "לאהוב את אנה"

מה שלמדנו אז מלווה אותנו עד היום. צילום מסך מתוך "לאהוב את אנה"

השבוע החלפתי את התמונה הראשית שלי בטינדר לתמונה נועזת על גבול האירוטית על גבול הפורנואית. במקום פנים מחייכות הגדרתי את הראשית לגוף נטול ראש המצויד בציצי שצועק "אני נחנק בחזייה". אמרתי לעצמי שזה יהיה ניסוי, בואי נראה את התגובות. חוץ מזה כשגברים מעלים תמונות בלי חולצה זה כייף אז למה המוסר הכפול. קיוויתי שיהיה מי שיצליח להבין שאני גם רצינית ורוצה זוגיות וגם מינית וסקסית. אז קיוויתי. תגובות הגברים נעו בין "איזה מגניב אבל זה לא יעבוד", לבין "איזה ציצי יפה". ומה ניסיתי לעשות? בסך הכל ליישם את העצה של סבתא ולשכוח מההוא אבל לא לשכוח שאני גם רוצה להרגיש. המבצע הוכתר ככישלון. 

ואולי הערב יהיה לי קצת פחות מלנכולי. אני מסיימת לצפות בך ומרגישה אופטימיות זהירה. הנה, התגברת על השעמום, הציניות, הסגירות ואני סוגרת את הלילה פחות מדוכדכת מהפעם הקודמת. תודה אנה, הצלחת לנסוך בי תקווה שיהיה בסדר ושלמרות שבא לי ריבאונד אולי אני צריכה לתת לעצמי להרגיש עוד טיפה. שאפשר ללכת לישון עם לב סדוק - בין אם בגלל גבר, ובין אם כי את מוכנה לתת לעצמך להגיע למקומות חדשים ולא מוכרים.

מה חשבתי על הפרק הראשון של "לאהוב את אנה"?

ליבי טייב תמשיך לעקוב עם תקווה שחלק מהגברים שאנה יצאה איתם עדיין פנויים, אחרי הסדרה החדשה "לאהוב את אנה", שתשודר בערוץ קשת 12.