הסרט "בת הים הקטנה" של דיסני היה הסרט האהוב עלי כשגדלתי, ובגיל 26 החלטתי לבדוק איך זה מרגיש לשחות עם סנפיר, ממש כמו אריאל. לא היה אפשר להשיג או לקנות סנפירים כאלו בשום מקום אז החלטתי לנסות להכין סנפיר בעצמי. יחד עם אחי, אור, הכנתי סנפיר מאולתר אבל שמיש, וירדנו לאילת כדי לצלם אותי שוחה עם הדגים והאלמוגים. החוויה הייתה מדהימה אבל חד פעמית מבחינתי, במיוחד אחרי שהסנפיר שלנו התפרק לחלוטין בתום יומיים של שימוש.

6 שנים לאחר מכן, בת הים הייתה רחוקה ממני שנות אור. הייתי כבר נשואה ואמא לילד מתוק, בעלת תואר שני ביעוץ ארגוני, ועבודה דורשנית כיועצת לפיתוח מנהיגות בצבא. דווקא שם, במקום הרחוק ביותר מהסרטים של דיסני, התנגבה למוחי מחשבה על אותו יום קסום שבו הפכתי לבת ים ליום אחד. ישבתי במשרד ונזכרתי בתחושת החופש, הפנטזיה והגשמת החלום, ובאותו רגע החלטתי שאני רוצה לחלוק את הקסם הזה עם כל מי שהיה רוצה, ולהפיץ את בשורת המרמיידינג בישראל, אם תרצו.

החלום הזה בער בי והקמתי את "עולם בת הים", מקום בו אני מקיימת סדנאות מיוחדות שבהן ניתן להתנסות במרמיידינג על ידי שחייה עם סנפיר אמיתי, ומוכרת סנפירים של בנות ים. נשמע לכם מוזר? תתפלאו אבל מסתבר שאני לא היחידה. לפני כשנה פתחנו אני ומישל קורצקי, בת ים ישראלית נוספת, קבוצת פייסבוק בשם "קהילת בני ובנות הים של ישראל" ונכון לעכשיו כבר חברים בה כ-700 אנשים. כחלק מהפעילות שלנו אנחנו מקיימים מפגשים בהם אנחנו מגיעים לשחות עם הסנפירים שלנו יחד.

בנות הים יביאו את השלום

קהילת המרמיידינג גדולה יותר ממה שאי פעם דמיינתי ויש נשים ואנשים כמוני בכל רחבי העולם. בתחום כל כך חדש, בלי הרבה עמיתים למקצוע בארץ, זה ממש כיף לפגוש בנות ים ממדינות אחרות, אפילו באופן וירטואלי. לפני כמה חודשים התחלתי לדבר עם שרה, בת ים מצרית. מצאנו זו את זו באינסטגרם והתחלנו לדבר על העשייה המשותפת שלנו. שרה היא מוסלמית סונית, שגדלה במשפחה חילונית וליברלית ביותר שמקבלת את השיגעונות שלה, ומסתבר שהיא הבחורה הראשונה והיחידה שעוסקת במרמיידינג במצרים. היא התחילה לפני כמה שנים, כשהתאהבה מחדש בסרט "בת הים הקטנה 2". בעקבות הצפייה בסרט, היא הכינה בעצמה סנפיר פייטים יפיפה ומשם הדברים התגלגלו.

אי שם באוגוסט שרה הציעה לי שניפגש בנובמבר בסיני עם הסנפירים שלנו. זה נשמע לי חלומי, אבל למרות שהשבתי בחיוב, זה בעיקר הרגיש לי כמו משהו שיכול לקרות רק בעתיד הרחוק. היא הציעה שנבלה יחד שבוע, ואחרי הרבה חששות מצד ההורים והחברים הקרובים שלי, וניסיונות לשכנע אותי לוותר, החלטתי שאני נוסעת למצרים לבד ובפעם הראשונה בחיי.

הגעתי לשארם א-שייח' וחיכיתי לשרה. כשנפגשנו, התחבקנו כאילו לא התראינו מאז התיכון. היא קורעת ומצחיקה ומסתבר שהיא גדלה על דיסני ממש כמוני. דיברנו על מרמיידינג, על איך התחלנו, ואיך המשפחות הגיבו, והיא סיפרה לי איך זה להיות בת הים היחידה במצרים. יום למחרת, הצטרפו אלינו בנות ים מקצועיות ממדינות שונות בעולם- אילריה מאיטליה, סלין מבליה, לקסי מצרפת, לוסיאנה מברזיל וטטניאנה מרוסיה, ובמהלך השבוע, יצאנו לשחות יחד עם הסנפירים שלנו בחופים היפיפיים של סיני. החיבור בין כולנו היה מרגש ומיוחד ונוצר בינינו קשר לכל החיים, אבל יותר מכולם הרגשתי מחוברת לשרה. כשהעליתי תמונות שלנו יחד לעמוד האינסטגרם שלי, אחד העוקבים שלי כתב שלדעתו בנות ים יביאו את השלום. זה אולי נשמע תמים, ואתם בטח קוראים את הדברים כשאתם יושבים במשרד ועובדים, אבל אם תרשו לעצמכם לפנטז ולחלום זה יכול לקרות.