בצדי הדרך של אוטוסטרדת החדשות העמוסה תמידית, יושבים בשקט יחסי כמה אתרי חדשות יהודיים שמתקיימים בתוך ספירה של עצמם, קטנה ונישתית וחובבת עדויות מהפוגרומים ברוסיה של לפני 150 שנה. בין סיפורים על חסידי אומות עולם לדיווחים על אקזיטים מארץ הקודש, תחום המדיה היהודית מתקיים בנינוחות עבור סבתות מפלורידה עם הרבה זמן פנוי ותלמידי קולג' חברים בארגון "הילל" עם מודעות פוליטית-חברתית. אלא שבשבועיים האחרונים, הספירה הקטנה הזו גועשת וייתכן שתשפיע על אחד המוסדות החדשים הכי משמעותיים בארה"ב- צעדת הנשים. (צעדת הנשים זה שם התנועה שקמה זמן קצר אחרי בחירתו של טראמפ לנשיאות והובילה לצעדות הענקיות בוושינגטון ולוס אנג'לס וגם ללא מעט צעדות מרשימות בערים נוספות ש.צ). 

הכול התחיל מטפטופי דיווחים בשנה האחרונה על כך שארבע הנשים המובילות את הצעדה – בוב בלנד, כרמן פרז, לינדה סרסור וטמיקה מלורי – נוטות להפנות כתף קרה לגילויי אנטישמיות, ולעתים אף בוחרות להשתתף בהן. מלורי היא מעריצה גדולה של לואיס פרחאן, מנהיג ארגון "אומת האסלאם" (שמוכר ע"י רבים כארגון שנאה), הידוע באמרותיו האנטישמיות והלהט"בפוביות. הוא אמר בעבר ש"היטלר היה אדם גדול" ולא מזמן צייץ בטוויטר "אני לא אנטישמי, אני אנטי-טרמיטים" (זה מתחרז באנגלית). מלורי סירבה להתנער ממנו גם לאחר שעומתה עם הבעייתיות שבקשר ביניהם, כולל בתוכנית The View ששודרה השבוע. מצידה, היא סיפרה שהארגון של פרחאן עזר לה לאחר שאבי ילדה נרצח והיא נותרה לבדה לטפל בו.

ביום הנכבה האחרון מלורי שלחה סרטון לכנס פלסטיני ותיארה (בחוסר קוהרנטיות, אם יורשה לי) את ההתפרצות של הפליטים היהודים לתוך פלשתינה. "אתם צריכים מקום להיות בו, זה בסדר, אני מבינה את זה," היא אמרה, "אבל אל תופיעו בבית של מישהו... ותחליטו שאתם הולכים לזרוק אותם החוצה ולפגוע באנשים שעל האדמה. ולרצוח, לגנוב, ולעשות מה שזה לא יהיה כדי לקחת את האדמה. זה, לדעתי, לא הוגן. זה פשע נגד זכויות אדם".

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 

So proud to be a woman!! So proud of the women around the world who came together today for pro-choice! ???

A post shared by badgalriri (@badgalriri) on

טמיקה וסרסור הן הפנים המוכרות ביותר של הצעדה. סרסור, אמריקאית ממוצא פלסטיני שעדיין יש לה משפחה בגדה המערבית, גדלה בברוקלין ונוטה להפגין אהבה רבה ברשתות החברתיות כלפי הקהילה היהודית בארה"ב ובעולם- היא מגייסת כספים לשיפוץ בתי קברות ובתי כנסת שהושחתו, ומובילה קריאות למלחמה באנטישמיות בארה"ב. עם זאת, במישור הפוליטי הגישה שלה יותר הרבה לוחמנית- היא תומכת גדולה בתנועת ה-BDS, מבקרת את ישראל בחריפות תחת כל במה שניתנת לה, מאינסטגרם ועד סרטונים בעמודי חדשות, ומטיפה למדינת דו-לאומית ולזכות השיבה. בנוסף, סרסור נוטה להעלים עין מאנטישמיות בתוך צעדת הנשים, ולתרץ טענות לאנטישמיות בהאשמת הטוענים כציונים אימפריאליסטים שתומכים בכיבוש. נוסף על כך, בחודש מאי האחרון רשת בתי הקפה סטארבקס ערכה סדנה נגד גזענות לכלל עובדיה בה השתתפה הליגה נגד השמצה, הארגון האמריקאי הגדול ביותר למלחמה באנטישמיות שנוטה, מה לעשות, לתמוך בישראל בצורה של שתיקה דוממת אל מול עוולות הכיבוש. הנהגת צעדת הנשים הפעילה לחץ על סטארבקס עד שזו הסירה את הארגון מרשימת המארגנים. מעניין מה היה קורה לו היו מבקשת להסיר ארגון נגד שנאת להט"בים או מוסלמים.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 

Proud. #WomensMarch #PowerToThePolls

A post shared by Alyssa Milano (@milano_alyssa) on

הגישה הזו נידונה להתפוצץ להן בפנים. לאחר מתקפת הטרור האנטישמית בפנסילבניה בסוף החודש שעבר, ועם שחרור דו"ח השנאה השנתי של ה-FBI החודש, שהצביע על עלייה משמעותית באירועים אנטישמיים בארה"ב, עלתה המודעות לשנאת יהודית ועמה פחתה הסובלנות. האישיות הציבורית הראשונה לצאת נגד רביעיית הצעדה היא, באופן מפתיע, בכלל לא יהודייה, וזו אליסה מילאנו. השחקנית הייתה אחת הנואמות המרכזיות בצעדה בוושינגטון בשנת 2018 אך אמרה בראיון בתחילת החודש שלא תשתתף בצעדה הבאה עד שסרסור ומלורי יענו לשאלות המתבקשות בקשר לתמיכתן בפרחאן. יום לאחר מכן הצטרפה אליה בתמיכתה דברה מסינג ("וויל וגרייס") ואמרה שגם היא לא תתמוך בצעדה עד שלא ייעשו שינויים.

ואז קרה האירוע המשמעותי ביותר, תחת ידיה המקלידות של תרסה שוק, סבתא אמריקאית מהוואי ואחת מהמייסדות של צעדת הנשים (בלנד הייתה גם היא מהמייסדות, ושלושת הנשים האחרות גויסו מאוחר יותר על ידיהן). שוק דרשה מארבע הנשים, ובעיקר מסרסור וממלורי, להתפטר מהוועד המנהל של צעדת הנשים, והאשימה אותן בכך באפשרו אנטישמיות, להט"בפוביה, טרנספוביה וסביבה גזענית בתוך הארגון.

מלורי סיפקה תגובות חלביות עד-כדי-לא-קיימות. היא שיתפה במדיה החברתית האישית שלה את התגובות המנוסחות- מתוסרטות שפורסמו בעמודים של צעדת הנשים. סרסור, לעומתה, נכנסה חזיתית. כמי שרואה עצמה כאייקון פמיניסטי לכלל – מוסלמיות, יהודיות ונוצריות ומכל הצבעים והצורות – היא כנראה הרגישה מחויבת להגיב. בהתחלה היא פרסמה תגובות שבהן סיפרה שהיא ציפתה לקריאות נגדה ונגד הוועד המארגן, משום שהן נשים וחלקן גם לא לבנות. מאוחר יותר, כשמתנגדות הזדהו וקיבלו פנים, גם הן נשיות, וגם הן בחלקן לא לבנות, סרסור שיחררה הצהרה לעיתונות שלא הופיעה בעמודים שלה, ובהן העידה שחברות הוועד המנהל היו צריכות להיות מודעות ורגישות יותר ולפעול ביעילות נגד גילויי שנאה ואנטישמיות בקרבן. עם זאת, היא סירבה להכיר בהאשמות נגדה באופן אישי או להתייחס לתמיכתה בפרחאן. מאז מופיעות המארגנות תחת כל עץ רענן כדי להכות על חטא בל מסרבות להתפטר או לקחת אחריות מעשית להאשמות נגדן.  

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 

Ashton just posted this photo of Mila on his account ?❤️ #WomansMarchLA #MilaKunis

A post shared by mila kunis fanpage (@heymilakunis) on

הארגון, נשות הוועד המנהל וכלל התומכות עומדות כרגע בצומת דרכים. ישנה האפשרות להעלים עין מול הבעיות המינוריות-לכאורה, בשקילת המגרעות מול התועלת שהארגון מביא לעולם. זו פרקטיקה פוליטית מוכרת, בקרב ליברלים כמו גם בקרב שמרנים- הליברליות בארה"ב סלחו לביל קלינטון על מוניקה לווינסקי כי הוא הבטיח להן את זכותן על גופן בנוגע להפלות, ושמרניות סולחות לדונלד טראמפ על הסקסיזם המופרע והמופלג שלו משום שהוא מבטיח ביטחון ושגשוג כלכליים. השאלה היא, האם אפשרי לשבור את המנהג הזה? אין טעם בתנועה חברתית-אזרחית ששואפת לאחדות ולשיוויון אם היא מנדה מתוכה קבוצות שלמות מהחברה.

החדשות הללו העניקו לי בעיקר עדנה מסוימת. צפיתי בעליית התנועה ממקום מושבי בניו-יורק, אבל במהרה הבנתי שאין התנועה מעוניינת בי, גם אם אני פמיניסטית שמאלנית ליברלית שלא רואה צבע ולא כיסויי ראש למיניהם. אני, ישראלית יהודייה ששירתה בצבא והמדינה שלה די מוצאת-חן בעיניה, אז אין לי מקום בתוך תנועה שהכלילה את המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש כחלק מהאג'נדה שלה, למרות שהיא בכלל בארה"ב, ולא כל כך רוצה אותי אלא אם אבלה יום-יומיים בלבקש מלינדה סרסור סליחה ולנשק לה את הרגליים. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל ההתנהלות החד-צדדית הזו, של פרסום קו מחשבה אחד ולא דיון מעמיק בנושאים שונים, מעוררת אנטגוניזם.

בשבת הקרוב יצעדו שוב נשות ארה"ב נגד אפליה מגדרית. כמה ארגונים ונשים מוכרות כבר הסירו את תמיכתם בשקט, אבל מחאה אקטיבית חזקה עדיין לא קיימת ולא מצליחה להילחם במשיכה החזקה שיש לקמפיין האטרקטיבי הזה. אולי הציוץ הבוקר של שרה סילברמן - על כך שהתמיכה של טמקה במי שקורא ליהודים "טרמטים" שובר את ליבה - בכל זאת יצליח לעורר איזושהי תעודה. גם ליהודים וליהודיות מגיע ביטחון, שקט ושוויון, ואם נידחק החוצה מתוך מעגל הנאבקים לחירות הכלל, אז מה הטעם בכל הגל-לזכויות-מיעוטים הזה בכלל.