לפעמים אני לא מאמינה שאנחנו בשלהי שנת 2018. זה קורה לי כל פעם שאני פותחת את העיתון ומגלה שם חדש של נרצחת. זה קרה לי בשבוע שעבר כשנחרדתי מהירצחה של סילבנה צגאיי, שהייתה סך הכל בת 13, אבל זה גם קורה לי כל פעם שאני שומעת על רצח של אישה שברבים מהמקרים התלוננה במשטרה, ושהייתה שם יותר מנורת אזהרה אחת שתתריע. אבל עד עכשיו לכל היותר קראתי, אולי הזדעזעתי ואולי דיברתי על זה קצת עם חברות. במקרה שהייתי יותר פעילה, הובלתי על זה שיח משפחתי נוקב, אבל לא עשיתי מעשה. הייתי עוד אזרחית שכואבת על המצב, אבל "רק" מתלוננת עליו.
 
אבל עכשיו הכל השתנה. אני עושה. גל הרציחות ומקרי האלימות שהולכים ומתעצמים גרמו לי - ולנשים רבות אחרות - להבין שאין מנוס. מדובר במצב חירום ואנחנו צריכות לדאוג לעצמנו. לא אקח קרדיט שלא שלי, אני לא ממובילות המחאה מחר. מי שהחלו אותה זו קבוצה של נשים אקטיביסטיות מופלאות, שפשוט לקחו את הרגש הזה והבינו שלהרגיש זה לא מספיק. הן, שמובילות את היוזמה המבורכת הזו ואשכרה מצליחות להנהיג שביתה במשק, הצליחו לרתום מאות חברות, ארגונים ואפילו רשויות מקומיות, להצטרף לקריאה שלהן למחות על המצב הקיים. היום אנחנו הנשים נהיה כשידינו על העליונה - ונשבית את המשק.
 
מעבר לקריאה לנשים לשבות, חשוב שנבין שהפנייה פה היא לא רק לנשים. המעסיקים שלנו הם לא בהכרח נשים, העובדים שלנו הם לא בהכרח נשים ואנחנו צריכות גם את הגברים לצידנו כדי שהשביתה הזו אכן תהיה משמעותית ותצליח. אנחנו רוצות שהיא תהיה גם גדולת ממדים וגם תרעיד את האנשים בחלונות הגבוהים - כי בישראל כמו בישראל, אין באמת דרך אפקטיבית מלבד שביתה.
 
לא זכור לי מתי לאחרונה מישהו השבית משהו שלא בשביל עצמו. מרבית ההפגנות מתקיימות בגלל מי שחווים על בשרם דבר כלשהו שהם רוצים לשנות. אבל בהפגנה הזו יש שוני - כאן אנחנו נלחמות עבור מי שקולן אינו נשמע. מי שכבר מתחת לאדמה, או מי שנמצאות בתוך מעגל האלימות ומפחדות להשמיע קול. אל תתבלבלו, מחר מרבית האנשים שתראו בהפגנה לא יהיו נשים נפגעות אלימות, אלא מי שמבקשות להשמיע את קולן בזעקה. אנחנו. 
 
זה מה שכל כך עצמתי בעיניי בשביתה הזו. רובנו לא קרבנות, אבל אנחנו גם יודעות שכל אחת מאיתנו יכולה להיות הבאה בתור. אם ממשלת ישראל לא תתחיל לקחת אחריות גם בנושאים שאינם ביטחוניים, אלא גם בנושאים חברתיים ותבין שגם הם "עצם קיומנו" - ובכלל שתפיסת הביטחון רחבה הרבה יותר - לא יהיה כאן שום שינוי ונשים ימשיכו להירצח רק כי הן נשים.
 
פעילות מפגינות השבוע בחיפה. צילום: יחידת לוט"ם

פעילות מפגינות השבוע בחיפה. צילום: יחידת לוט"ם

 
השביתה הזו חייבת להיות הצעד הראשון והמשמעותי כנקודת הזינוק למלחמה מתמשכת, מהפכה אזרחית, שנוביל ושתונהג מלמטה למעלה, והיא חייבת להגיע למעלה. אנחנו צרכים איתנו את חברות וחברי הכנסת, את נבחרי ונבחרות הציבור שלנו, את השופטים והשופטות בישראל, וכל מי שיכול בפועל לשנות את המצב, אם בחקיקה ואם בענישה. לא רק בדיבורים אלא גם במעשים. אני שואלת את עצמי, איך עדיין שלא רק כל אחת משלושים ושש חברות הכנסת שלנו הכריזה על הצטרפותה לשביתה, אלא שכל אחד מ- 120 וחברי הכנסת שלנו לא מצא לנכון אפילו להתבטא בנושא. בואו לא נשכח, שכך או אחרת, אם במרץ, מאי או נובמבר - יהיו כאן בחירות. בואו אנחנו הנשים לא נשכח זאת ביום בו נשים את הפתק שלנו בקלפי.
 
הכרזה על מצב חירום לאומי הוא לא רק במקרה של מחלה מדבקת או מצב בטחוני מאיים, אלא גם כשרעה חולה מתפשטת כאן והופכת למגפה של ממש - וכולם מתעלמים וממשיכים בשגרת חייהם. יש כאן מצב חירום! והוא לא רק מגיע מלמטה, מאותם מתעללים, רוצחים ומקרבנים, אלא גם מלמעלה - מהממשלה שלנו שמתעלמת מאיתנו הנשים ומפקירה אותנו ובחקיקה ובתקציבים שהיו מפחיתים לכל הפחות, ואפילו מונעים את המקרה הבא שנקרא עליו בעיתונים. ולכן, אני אישה ואני שובתת היום. אני קוראת לכן וגם לכם לשבות יחד אתי. 
 
הכותבת היא מנהלת תחום מנהלת תחום הדרכה והכשרות בארגון "הברית הישראלית"- הלוקח חלק בשביתת הנשים ביום שלישי הקרוב.