שלום, קוראים לי סתיו, אני נשואה לחצי שלי מורן, ואמא לשתי בנות נפלאות. אני ירושלמית מבטן ומלידה, מורת דרך ויוצרת תכני מדיה. ואני עוד הרבה דברים. לפעמים אני אישה, לפעמים רעיה, לפעמים אשת עסקים, אבל הרבה מאד אני אמא. וגם אם מאד ארצה, לפעמים אני מגלה שלא תמיד אפשר לחיות עם כל התארים הללו במקביל.

ביום שישי האחרון הגעתי חמושה בתינוקת הקטנה שלי להרצאת השתלמות למורי דרך, השתלמות עליה שילמתי מבעוד מועד והכרחית עבור השמירה על רישיון הוראת הדרך שלי. למי שזה לא ברור, להגיע עם תינוקת זה בכלל לא פשוט, וסביר שאם הייתי יכולה להגיע לבד זה מה שהייתי עושה. אבל לא יכולתי, כי להשאיר לבד יונקת בת ארבעה חודשים זה לא ממש מתאפשר (ועוד סרבנית בקבוקים עיקשת). 

וכך יצאתי לי, נטולת שעות שינה, להשתלמות. הכנתי תיק עמוס בכל טוב לכל סיטואציה שלא תהיה, הבאתי מנשא כדי לשמור על השקט, ארגנתי כל מה שצריך כדי שאוכל להניק ולהעסיק אותה מבלי להפריע ואפילו סידרתי איש קשר שיאסוף אותנו במידה וזה לא יסתדר. הרי יש דברים שהם מספיק חשובים כדי להפוך את העולם ולהגיע אליהם. בכל זאת, המקצוע מחייב. 

בהכנות ליציאה מהבית חשבתי לעצמי, כמה טוב שלמרות שהאמהות יכולה להיות שואבת כל-כך, אני מצליחה גם לשמור על המקצוע. כמה טוב שאחרי חודשים שאני מקדישה את כל כולי ואת כל המהות שלי עבור יצור אחר, אני זוכה לעשות משהו עבור עצמי והפיתוח האישי שלי. אז חשבתי. 

בהגיעי למקום ההרצאה, הופתעתי לגלות הנחיה חדשה, לפיה אסור להיכנס עם תינוקות להשתלמויות. בפתח הדלת עמדה מישהי שמבלי להעיף עלי יותר ממבט אחד סיננה לעברי, "את לא תוכלי להיכנס היום", והמשיכה בשלה. המומה, ניסיתי להבין איך זה הגיוני? מה מצפים שאעשה? מה מצפים שכל אמא במצבי תעשה?

אני הרי יודעת שאוניברסיטאות ומוסדות חינוכיים רבים אחרים מאפשרים כניסת אמהות עם תינוקות. אי אפשר למנוע מאם לקבל השכלה, אז למה אני כאם לא יכולה להיות מורת דרך? לאט לאט הרגשתי איך כל הכוח והחשיבות שהיו לי כשנכנסתי לחדר, הולכים ונעלמים. נשארתי לעמוד בכניסה, מובכת, לא יודעת מה לעשות עם עצמי ומרגישה כמו אשה שכתוב לה על המצח "אמא", ושלא יכולה להיות שום דבר אחר מלבד זה.

כשבדקתי מי אחראי לאיסור, התברר לי שזו החלטה שמגיעה מהלשכה המשפטית של משרד התיירות. אני לא יודעת אפילו איך לאכול כזו החלטה, אבל אני בטוחה שיש ציבור שלם של נשים וגם גברים, שבטוחים שהחלטה שכזו היא מקוממת לחלוטין. מבחינתי מדובר באפליה רק מתוקף היותי הורה, ובעולם שלנו סביר שנשים יחוו אותה באופן משמעותי יותר מגברים.

כאן אנחנו בכנס של משרד הכלכלה שדווקא לא הייתה בעיה להיכנס אליו ביחד. סתיו ואופיר. צילום עצמי

כאן אנחנו בכנס של משרד הכלכלה שדווקא לא הייתה בעיה להיכנס אליו ביחד. סתיו ואופק. צילום עצמי

חשוב לי לציין שאני מבינה שבשביל אנשים מסוימים, תינוקות הם מטרד. אחרי הכל, בכי של תינוק הוא צליל שלא נעים לאף אחד, בייחוד לא לאם. אבל תאמינו לי, לא הייתי מאפשרת רגע אחד בו התינוקת שלי תבכה באמצע הרצאה ותפריע לקהל. מן הסתם שבמצב שכזה הייתי יוצאת החוצה וחוזרת לאחר הרגעתה. מעבר לזה, אני בטוחה שיש פתרונות הרבה פחות נוקשים ורדיקליים מאשר לבצע החלטה שבאופן גורף מונעת מאמהות עם תינוקות מלהיכנס לאירועים וכנסים.

וסתם שתדעו, התינוקת שלי בדיעבד עשתה הרבה פחות רעש מכל הפלאפונים שצלצלו או מכל האנשים שנכנסו ויצאו במשך ההרצאות. אם כל כך חשוב לכם מהשקט אולי כדאי להכריז שבעלי שלפוחית רגיזה לא יוכלו להשתתף בכנסים?

אז איך הסתיים הסיפור שלי? כלומר המציאות? לאחר התערבות של כמה נשים לטובתי, הסכימו לאפשר לי לשבת ולהאזין "מחוץ לדלת". 
אולי בעתיד גם אוכל לשבת עם כולם, מי יודע. ועכשיו, תסתכלו על אופק שלי ותגידו לי אתם, איך אפשר למנוע ממנה כניסה, הא? 

ממשרד התיירות נמסר כי הקורסים אינם מתופעלים על-ידי משרד התיירות.