את שנות התיכון שלי עברתי, סליחה שרדתי, אך ורק בזכות אישה מדהימה אחת. לאישה הזו אני לא קוראת עובדת סוציאלית, אני קוראת לה אמא. ולא, אני ממש לא מנסה לרגש אתכם. יותר חשוב לי לנסות להבין למה אנשי הכוח במדינה הזאת מתייחסים לאנשים שמשנים ושמקדישים את חייהם לחברה, כמו לזבל. וכן, אני יודעת שהביטוי הזה יכול לזעזע אתכם אבל כך אני מרגישה. שמי שנותנים את כל כולם עבור אחרים זוכים לזלזול צורם מהמדינה.

דינה תדלה. צילום באדיבות המצולמת

דינה תדלה. צילום באדיבות המצולמת

אז שלום לכם, אני דינה, כיום לומדת במכינה קדם צבאית בגליל העליון בכפר הנשיא. אני רוצה לספר לכם על האישה הזאת, המדהימה, על אמא שלי הלא ביולוגית, ועל איך שהיא נלחמה עליי. על האמא שהראתה לי מי אני ובעיקר האמינה בי כשאף אחד לא. כי הדבר היחיד שהאמינו בו שקשור אליי, הוא שאהיה במקרה הטוב עוד שק חבטות שיתפוס חלל בסלון הבית בו גדלתי ויעבוד בתחנת דלק. במקרה הרע אני לא רוצה לדמיין אפילו. זו האמונה שבני משפחתי נתנו לי, אבל היא, העובדת הסוציאלית שכל כך אוהבים לשנוא כאן, הייתה שם עבורי בכל פעם שדמעה זלגה לי על הלחי. הייתה שם ברגעי המשבר הכי גדולים, בשנים המעצבות את מסלול החיים של כל נער ונערה, היא לא הלכה לשום מקום.

אני זוכרת למשל ששתי האימהות שלי, זו הביולוגית וזו הסוציאלית, ישבו יחד בסלון ודיברו עליי. אני זוכרת שהרגשתי כעס רב ושהאמא שילדה אותי לא הבינה אותי בכלל. היא צחקה על מה שאמרתי ולא יצרה איתי קשר עין. היא לא ראתה את הבת שלה, אותי, ואת העובדה שאני נמצאת במסלול של התרסקות. היא לא ראתה שהבת שלה בדרך לאבד את עצמה, שתהום התרבויות בינינו רק גדל וגדל, ושהיא ה"עובדת סוציאלית", החזיקה אותי מליפול לשם.

תיארתי לכם זו סיטואציה די קלילה לעומת כל מה שעברתי, וזה המרב שאני מוכנה לשתף עכשיו. אני רוצה שתדעו שעוד יש כאן אנשים שמעניקים את כל חייהם לעזור באמת, לא באופן חד פעמי, אלא לתמיד. אנשים שנותנים עזרה ומסתכלים בגובה העיניים. הם משנים את העתיד של האנשים פה, של הנערים והנערות של המחר, אלה שצריכים אותם. שלא תטעו - השינוי לא קורה מרפורמות חינוכיות. השינוי קורה משיחות טלפון באמצע הלילה, פגישות ותמיכה מהלב. האנשים האלה, הם הם המנהיגים. לפחות בעיני.

 

יחס משפיל על העבודה הנעלה ביותר

כיום אני נמצאת במכינה די איכותית שאני מתאימה לה. במכינה אני מרגישה שאני מכירה את עצמי עוד יותר. יש ימים שקשה לי, אבל אני גם מזכירה לעצמי שאני עוד ילדה, נערה, אישה צעירה, קראו לי איך שתרצו – ומותר שיהיה לי קשה. אבל אני גם מזכירה לעצמי שאני הולכת להיות חלק ממארג הנוער העתידי שישנה את פני המציאות "היפיפייה שלנו".

העובדות והעובדים הסוציאליים שובתים השבוע, וביום שני הם יערכו שביתה בכל מחוז הדרום מאשדוד ועד אילת. מעל 7,000 אנשים חתמו על עצומה שקוראת לטפל באלימות שיש נגד עובדים סוציאליים, אלימות שלא סופרים בכלל, והעובדות מראות שאף אחד לא דואג להם. הם מופקרים ומצפים שהם יטפלו בבעיות הכי קשות של החברה שלנו.

תבינו, העובדים הסוציאליים מקבלים יחס משפיל עם שכר לא ראוי, לעבודה שהיא נעלה מבין כל העבודות. לאמץ חיי אדם ולשנות אותם. זה מה שהם עושים, ואני שואלת - בהם אתם פוגעים? אתם נותנים ללקוחות ששכחו את הגבולות שלהם לחצות אותם, לא מגנים עליהם, על המשאב היקר של המדינה הזאת! אני לא יכולה לשער כמה משפחות היו מתפרקות בלעדיהם, כמה אנשים היו הולכים בדרכים לא ישרות, כמה פשעים היו מתרחשים, כמה חיי אדם היו נאבדים. ואני לא מגזימה כשאני כותבת את הדברים האלה.

וזו לא רק אני שאומרת תודה. היום יש בישראל קשת רחבה של אנשים שמאמינים בעצמם קצת יותר. ומה שכואב לי יותר מהכל זה לחשוב על נערים בני 14 שלא יודעים כלום על עצמם או על העולם, ויטבעו בעולם הפשע. ממש כך. יטבעו. כי אין להם עמוד שדרה או אין להם משפחה שתשמור עליהם, והם יפלו בלי שאף אחד יעזור להם. אתם, שפוגעים בעובדים הסוציאליים, אתם נבזים. ולכם, עובדות ועובדים סוציאליים יקרים, תודה לכן ולכם על כל מה שאתם עושים ועושות למרות הכל. אתם הולכים לאוניברסיטה, לומדים כמה שנים, משקיעים, ואז מנקים את הלכלוך שהמדינה השאירה אחריה. אתם מי שבונים את העתיד שלנו באמת, אתם, ולא אלה שממציאים עוד סיסמה לעוד מפלגה שמבטיחה לנו הבטחות סרק.