ביום שני לפני שבוע בדיוק נפרד בפתח תכניתו "לונדון וקירשנבאום", ירון לונדון, מהשדרנית רי צ'ון הי הצפון קוריאנית שפרשה מתפקידה בגיל 75. "באופן אישי אני חושב שבגילך רי, אין פורשים", התפלפל לונדון, "אבל היי שלום, וניפגש יום אחד בפיונג יאנג". יומיים לאחר מכן נמסר מהנהלת ערוץ עשר שהתכנית אותה מגיש לונדון תמשיך לשדר עד המיזוג בין רשת לעשר, ובזאת נקצב זמנה למספר שבועות בודדים. ולונדון, הוא לא סוג של רי צ'ון הי? כמה אפשר לשמוע את אותה ידענות מופלגת? כמה אפשר לראות את אותן הבעות הפנים?

אנו נמצאים בימים בהם סדר היום ואופיו מוכתבים על ידי הטכנולוגיה, ולהיאחז במוסדות רבי ערך ככל שיהיו נראה, לפחות בעיני, תמוה. מה גם שאם מוזיאון ואן גוך הצליח להעתיק את עצמו לכדי פלטפורמה אינטרנטית, אני משוכנעת שתכנית טלוויזיה לא מורכבת במיוחד תצליח. מודל דומה להעתקת תכנים למדיה הדיגיטלית אפשר לראות בדוגמה של רדיו הקצה. תחנת הרדיו החלה בכלל כתכנית ששודרה בגל"צ לפני שנים אך הוסרה מסדר היום הקונפורמיסטי, וכיום היא תחנת רדיו אינטרנטית שמשדרת כל יום לאלפי מאזינים, תכנים שהם הכל חוץ מחומרים של גל"צ. ככה מנצחים את המערכת.

נכון שאפשר היה לצפות מערוץ עשר שימלא את הריק הגדול בתכן איכותי שידבר לקהל הצופים הנאמן של התכנית, אבל בחודשיים הקרובים הערוץ עצמו יחדל מלהתקיים, ומה זה אם לא איתות לסופה של תקופה? ירון לונדון צוטט השבוע כמי ש"היה המום" מהודעת הערוץ. טרם הבנתי אם התבדח.

ובכלל, השיח שעולה בימים אלו מהזירה הפוליטית לא משאיר מקום לסקרנות, תבונה או כנות מיוחדת. זו נראית לי כהתחסדות להתרפק על המקום של "לונדון וקירשנבאום" כתכנית שהביאה את כל הערכים הנוכחים-נפקדים האלה למסך, כי הם באמת אינם. רוצים להיווכח בעצמכם? תפתחו טלוויזיה ותראו כמה כסף מושקע בתכניות שאין בהן ולו בדל של אמירה. זה הבון טון, מוזמנים להתפכח.

והתחליף? אמנון לוי הוא אמנם עיתונאי מוערך אבל מגיע מז'אנר שונה לחלוטין. אם אודות הז'אנר כולם מתבאסים - למה לא להשאיר תכנית דומה שמייצגת ערכים כמו סקרנות וידענות, אבל עם זוג מנחות למשל? או גבר ואישה? האם באמת מה שחסרה לנו כרגע היא עוד תכנית אקטואליה "רכה" שמוגשת מפרספקטיבה גברית? ירון לונדון הוא לא רק אורים ותומים אינטלקטואלי ואיש העולם. הוא גם הממסד הישן, הפטריארכיה, ומייצג נאמנה את אלה שעד היום לא כל כך מבינים "מה זה המי טו הזה?", או שמעדיפים לפחות בתחום הזה לשמור על בורות מרוחקת.

אבל, אי אפשר לבטל לחלוטין את חשיבותה של "לונדון וקירשנבאום". מצאתי נקודות אור רבות בעובדה שבתכנית הגיעו להתארח מיעוטים רבים ונוצר קונטרסט מרתק בין לונדון הלבן והשבע, לבין הצעירים והצעירות משלל מגזרים ומעולמות תכן שונים ומגוונים. הם אתגרו אותו ובעיני זה היה עיקר העניין בתכנית. הפער הזה הוא תולדה של עבודה קשה ומשמעותית של הצוות המופלא של התכנית, שעמד מאחוריה לאורך שש-עשרה השנים בהן שודרה.

באחד הטוקבקים נכתב השבוע ש"מזמן לא נראה קונצנזוס גדול יותר סביב ירידתה של תכנית מהמסך". האמנם? ואם אכן כך הם פני הדברים, יואילו אנשי "לונדון וקירשנבאום" לפתוח את הראש ולקחת את הפלטפורמה הביקורתית, שמורת הטבע הזו שיצרו להם, ויהפכו אותה למוסד אינטרנטי בעל אמירה ערכית חברתית שתישאר אתנו לעוד זמן רב, ללא תלות בקפריזות של שר תקשורת זה או אחר. חושבת שמוטי קירשנבאום ז"ל היה מבסוט על פרויקט כזה. מי מרים הד סטראט?