ביום שלישי ה-4.12.18 התעוררתי לשביתת הנשים בישראל. בבוקר שמעתי דיבורים על גילוי מנהרה באזור מטולה ועל פתיחת מבצע "מגן צפוני". הבנתי שממשלת ישראל והקבינט הביטחוני החליטו לצאת לפעולה מסודרת וארוכת טווח. בהמשך הגיעה הודעה מרגיעה ממזכירת הקיבוץ לחברי הקיבוץ, שהתחיל מבצע אבל ממשיכים בשגרה. בימים האחרונים התגלו שתי מנהרות נוספות שנחפרות מלבנון ומגיעות לשטח ישראל.

מעל 40 שנה אני חיה בקיבוץ בר-עם, צמודה לגדר, 300 מטר מגבול לבנון. לאורך הזמן הזה ידענו תקופות קשות. חווינו את מלחמות לבנון הראשונה והשנייה, חדירות מחבלים ומבצעים רבים. בשנת 2000 יצאנו מהבוץ הלבנוני, הרבה בזכות הלחץ של תנועות ארבע אימהות, כאשר מי שהיה אז ראש הממשלה, אהוד ברק, הבין שאין לנו מה לחפש יותר בלבנון, ושניתן להגן על יישובי הצפון וישראל גם מתוך גבולותיה.

ב-2006, בזמן במלחמת לבנון השנייה, הוחלט בפעם הראשונה לפנות את האוכלוסייה (משפחות עם ילדים) לתקופה ממושכת, אך מסוף המלחמה שורר שקט. לא שקט מתוח, לא שקט מאיים. פשוט שקט, שנמשך מבחינתי כבר 12 שנים. מאז 2006 יש קולות של חפירות מתחת לבניינים. יש קולות שאומרים שחיזבאללה והעומד בראשו – נסראללה, מכינים את המתקפה הבאה. אבל יש גם קולות של מי שרוצה להמשיך את חייו כאן ולחיות בשקט, ושמח על כל יום שעובר כאן בשקט.

בכל נסיעה בכביש הצפון אני מסתכלת לעבר דרום לבנון, ומדמיינת לעצמי איך חיים האנשים בכפרים הסמוכים. איזה חלומות ושאיפות יש להם. אני מניחה שגם הם היו רוצים לחיות בשלום עם השכנים מדרום - אנחנו.

להזכירכם, זו לא פנטזיה תלושה מהמציאות: בשנת 1978, אחרי מבצע ליטאני, תושבי לבנון נכנסו ועבדו בישראל. בשנה אחרי היה משחק כדורסל בין הפועל בר-עם להפועל דרום לבנון. לרגל ציון פתיחת הגדר הטובה, הגיעה התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה וניגנה תחת שמש קופחת יצירה קלסית על יד הגדר, בצמוד למושב דובב. נכחו באותו האירוע גם תושבי הצפון וגם תושבים לבנוניים - ההיסטוריה מוכיחה שהכל אפשרי. יום אחד מלחמה ולמחרת שלום.

אני חיה בתקווה שאזכה להגיע במונית לביירות, שהיא 80 ק"מ מהבית שלי, אותו מרחק כמו לנסוע לחיפה רק בכיוון ההפוך. זה יכול לקרות, וייתכן גם שלא תהיה הסלמה מצד ארגון החיזבאללה - אבל זה יקרה רק אם יתקיימו דיונים בקבינט המדיני בזמני שגרה על חלופות מדיניות. זה יקרה אם הקבינט לא יקבל החלטות רק תחת איומים ובמצבי חירום.

בדיוק בשביל מצבים כאלו, תנועת נשים עושות שלום מציעה את הצעת "חוק חלופות מדיניות תחילה". מדובר בהצעת חוק ראשונה מסוגה שעתידה לחייב את מקבלי ומקבלות ההחלטות לבחון חלופות מדיניות טרם היציאה למבצע צבאי או מלחמה, ולפרסם דוח תקופתי לציבור.

אנג'לה ינטיאן וחברות מתנועת "נשים עושות שלום". צילום באדיבות התנועה

אנג'לה ינטיאן (שנייה משמאל) וחברות בתנועת "נשים עושות שלום" בקונגרס הצעירים של התנועה שנערך בחודש שעבר. צילום באדיבות התנועה

לחוק שהצענו יש שלושה נדבכים:
ראשית, חובתו של הקבינט המדיני להקדיש זמן ודיון לחלופות מדיניות בזמן חירום ובשגרה - כך שבעת שיצטרך הקבינט להחליט על מבצע צבאי או מלחמה, תהיה החלטתו מושכלת ואף תמנע אבדן חיי אדם. בנוסף, יוצע שהדיונים הללו יכללו גורמי חברה אזרחית, מכוני מחקר ועוד, לצד הגורמים הצבאיים והמדיניים.
שנית, יש לחזק את המועצה לביטחון לאומי ולמסד בתוכו אגף שאמון על פיתוח ובחינת חלופות מדיניות, וכן על מציאת פתרון פורץ דרך שיבטיח שלום עתידי.
הנדבך השלישי הוא חיזוק ועדת חוץ וביטחון כגוף המפקח על התהליכים הללו. כדי להטיב את תהליך קבלת ההחלטות, תוטל החובה לדווח על תהליך בחינת החלופות לוועדת החוץ והביטחון, שתפקח עליו ותפרסם דוח תקופתי לציבור.

אני סבורה שבכל מצב שבוחרים לצאת למבצע צבאי, קיימת גם חלופה שתמנע את המבצע. ואחרי הכל, אני מאמינה שאם יחוקק החוק, נוכל בסופו של דבר להגיע לשלום. כן, זה אפשרי.