לפני חמש שנים הייתי בתחילת דרכי בתחום צילומי ההיריון והנשיות. גרתי אז בעיר הגדולה תל-אביב ויחד עם הנשים שבאו לחגוג את הנשיות והאימהות, החלו להגיע לסטודיו נשים שביקשו צילומים קצת שונים. זה התחיל עם בחורה צעירה ויפה שהודיעו לה שהיא צריכה לעבור כריתת שד כפולה, והיא הגיעה אליי כדי שתהיה לה מזכרת ממה שהולך להילקח ממנה. התרגשתי ונדהמתי מסיפורה. לאחריה, הגיעה עוד אישה שהחלימה מבולימיה, וביקשה צילומים שיעזרו לה להחזיר לעצמה את הביטחון בגופה. זו הייתה זכות גדולה להראות לה את מה ששכחה.

באותה תקופה נחשפתי לפרויקט של צלם אמריקאי בשם דיוויד ג'יי, שצילם נשים עם צלקות של כריתת שדיים, בעקבות סרטן השד. התמונות שלו משכו וריגשו אותי מאוד, וחשבתי לעצמי איך אני יכולה להנגיש את האפשרות להצטלם כך לכמה שיותר נשים. בלי לחשוב יותר מידי החלטתי לפתוח את הפרויקט לכל סוגי הצלקות, ולהזמין נשים להצטלם עם מה שהן רגילות להסתיר. העליתי פוסט בדף הפייסבוק האישי שלי וההיענות הייתה גדולה. אז עוד לא ידעתי בדיוק לאן דברים יתגלגלו, אבל הרגשתי שאני צריכה להתחיל. מפה לשם, עד היום צילמתי 30 נשים עם צלקות שונות וסיפורים שונים, וכולם נמצאים בעמוד הפייסבוק "פרוייקט הצלקות שלי" ובעמוד האינסטגרם @myscarsproject . אלו הם חלק מהסיפורים האישיים, של נשים שהפסיקו להתבייש והתחילו לאהוב.

 

עומר רשף

עומר רשף. צילום מוריאל עציוני

תגובות מרושעות אחרי התקיפה. עומר רשף. צילום מוריאל עציוני

אצל עומר הצלקת נמצאת בפנים, דבר לא פשוט בעיקר בשביל ילדה בגיל ההתבגרות. כשעומר הייתה בת 16 היא ננשכה על-ידי כלב גדול ביישוב בו היא גרה. היא אושפזה למשך שבוע שלם והכל זכור לה כסיוט אחד גדול. "היה לי מזל שהפגיעה העיקרית הייתה ליד העין ולא בתוכה", סיפרה לי עומר, מה שהיה יכול לגרום לה ככל הנראה לפגיעה בראיה. עומר מאוד חששה מהאופן בו יראו הפנים שלה והאם יישארו לה צלקות, וגם גל התגובות שהאשים אותה בתקיפה לא השאיר לה הרבה מקום לביטחון. למרות הכל, עומר למדה לקחת את הדברים הרעים שקורים לה למקום טוב, ולכן מאוד שמחה להיתקל בפרויקט.

חגית מרטינז

חגית מרטינז. צילום: מוריאל עציוני

מוות קליני וצלקת שהיא תזכורת לחיים. חגית מרטינז. צילום: מוריאל עציוני

חגית עברה תאונה מאוד קשה כאשר עפה מסוס שרכבה עליו. הנפילה עצמה לא ממש זכורה לה, אבל מה שכן זכרה זה שלא הצליחה לנשום. הבחור שרכב איתה פינה אותה במיידי לבית החולים. היא אובחנה עם פגיעות של טחול מפוצץ, כליה שמאלית מרוסקת ופגיעות בלבלב ובכבד. המצב שלה היה אנוש ומהר מאוד הכניסו אותה לחדר ניתוח. חגית הייתה מורדמת אבל היא מספרת שהיא פשוט "ראתה הכל מלמעלה". חגית נכנסה למצב של מוות קליני למספר שניות, וכשחזרה סיפרה לצוות הרפואי את מה שראתה. הם היו המומים מהדיוק של הפרטים. לחגית היה מאוד קשה עם הצלקת בהתחלה, אבל היום היא לגמרי חלק ממנה - תזכורת לחיים.

מיה כץ גולן

מיה כץ. צילום: מוריאל עציוני

צלקות שהן עדות ליציאת מצרים הפרטית. מיה כץ גולן. צילום: מוריאל עציוני

באמצע החיים מיה קיבלה את הבשורה המרה שיש לה סרטן. מספר שנים קודם לכן הופיע אצלה גוש גדול בבלוטת התריס, הוא הוסר והוגדר כשפיר. לאחר מכן הסתבר שהוא בכלל לא היה שפיר אלא ממאיר, ואלים מאוד. מיה עברה ניתוח קשה, כיוון שהתגלה לה סרטן שלב 4 שהתפשט לעמוד השדרה. 11 שעות, 18 שעות נוספות בטיפול נמרץ ועוד 4 ימי אשפוז. הצלקות של מיה הן עדות ליציאת מצרים הפרטית שלה, וכיום היא מספרת את הסיפור שלה בהרצאות ברחבי הארץ.

ריטה זילברשמיט

ריטה זילברשמיט. צילום: מוריה עציוני

יש דברים שמעולם לא תהיה לנו שליטה עליהם. ריטה זילברשמיט. צילום: מוריאל עציוני

אחרי תקופה ממושכת של כאבי בטן לא מוסברים, הגיעה ריטה למיון וגילתה שיש לה קרוהן. זה היה כשלושה שבועות לפני חתונתה. את הסידורים האחרונים לחתונה היא עשתה תוך כדי אשפוז של חמישה ימים בהם הייתה צריכה להיות בצום. לאחר השחרור ריטה התחילה לאכול פורמולה, ובחתונה עצמה כבר התקדמה למרק. ריטה חוותה ירידה קיצונית במשקל ונאלצה לעבור ניתוח, אותו ציפתה לעבור בשלום. "ככה לפחות חשבתי", אמרה לי. "אבל לאחר כשבועיים היה סיבוך מהניתוח הראשון, מה שמוביל אותי לניתוח נוסף, הפעם חירום". ריטה סיפרה שלאחר מספר חודשים החלה להתאושש ו"להתחבר" אל הצלקת שלה. היא מזכירה לה שיש דברים שעליהם אין ולעולם לא תהיה לנו שליטה.

נוי שי

נוי שי. צילום: מוריה עציוני

יותר קשוחה עם הצלקות, או לפחות נראית ככה. נוי שי. צילום: מוריאל עציוני

כשנוי הייתה בת 14 היא עברה תאונת דרכים קשה מאוד. איתה באוטו היו אמה ואחותה הגדולה. בעקבות התאונה חיכו לה שנתיים של ניתוחים, פלטינות, ברזלים, השתלת עצם, כיסא גלגלים וקביים. אמא של נוי חלתה בסרטן עוד לפני התאונה וכבר ניצחה אותו, אך התאונה החזירה לה את המחלה והיא נפטרה לפני מספר שנים. נוי מספרת לי שכל הצלקות מרגישות לה הכי היא, בלעדיהן היא הייתה נוי אחרת. "הצלקת בפנים גרמה לי להיות קשוחה יותר, או לפחות להיראות ככה" היא מסכמת.

יעל וילוזני אזולאי

יעל וילוזני אזולאי. צילום: מוריה עציוני

פחדה שהצלקת תרחיק גברים. יעל וילוזני אזולאי. צילום: מוריאל עציוני

במשך תקופה ארוכה הייתה ליעל חולשה מאוד קשה בידיים. זה הגיעה לרמה שלא הייתה מסוגלת להחזיק אפילו מטרייה. בגלל שיעל חולת פיברומיאלגיה, תסמונת של כאבים וחולשה בכל הגוף, היא קישרה את החולשה למחלה. אך לאחר בדיקות, יעל גילתה שבעוד רובנו נולדים עם שבע חוליות בעמוד השגרה, היא נולדה עם שמונה, כאשר מהחוליה השמינית יצאו שתי צלעות. בתחילה שולחים אותה לפיזיותרפיה, אך כשזה לא עוזר היא נשלחת לניתוח. זה ניתוח מסוכן מאוד אז בתחילה מנתחים צד אחד בתקווה שהצד השני ישתקם לבד, אך במקרה של יעל הצד השני רק החמיר והיא נאלצה לעבור ניתוח נוסף. לפני הניתוח הראשון עוד הייתה רווקה והיה לה מאוד קשה המחשבה שתצטרך להסתובב עם שתי צלקות על הצוואר במקום שנראה לעין. את הניתוח השני כבר עברה כשהייתה עם בן הזוג שלה, שמאוד הכיל ותמך. היום היא מאוד אוהבת את הצלקות, זה חלק ממנה ומייחד אותה.

נופר בר

נופר בר. צילום: מוריה עציוני

קוראת לצלקות שלה "אהבה". נופר בר. צילום: מוריאל עציוני

נופר חלתה בסרטן השד בשנת 2002 ועברה כריתה חלקית, כימותרפיה והקרנות. ב-2012 היא חלתה בלימפומה וטופלה בכימותרפיה וביולוגיה. בעקבות הטיפולים המערכת החיסונית שלה נחלשה מאוד ובעקבות זאת חזר סרטן השד. ב-2014 נאלצה לעבור כריתה כפולה ושחזור מהבטן. הניתוח הסתבך והיה צורך בניתוח נוסף. נופר בחרה לצלקת את השם אהבה, אהבה לגוף המצולק ולחיים עצמם.

סיון לאור

סיון לאור. צילום: מוריה עציוני

לא מוכנה להעלים את הצלקת. סיון לאור. צילום: מוריאל עציוני

סיוון עברה תאונת דרכים כשהייתה בדרך חזרה מבדיקת רופא שגרתית. בחורה שבאה לצאת מצומת לא הסתכלה לכיוונה, וסיוון לחצה על הברקס והתחילה לצפור בכל הכח. עד השנייה האחרונה סיוון הייתה בטוחה שהיא תצליח להתחמק ממנה, אבל לא. הן התנגשו, הרכב של הבחורה השנייה עשה מספר סיבובים אך למרבה המזל היא יצאה ללא פגע. אצל סיוון נמחץ כל הפרונט של הרכב ובגלל שהיד שלה הייתה על הצפצפה אז כרית האוויר פשוט התפוצצה לה על היד. היא איבדה וכשהתעוררה קלטה שיד שמאל שלה נמצאת בתנוחה מאוד לא הגיונית. כשהגיעה לבית החולים לקח לא מעט זמן עד שקיבלה יחס, הכאב היה בלתי נסבל. למחרת היום החליטו שהיא צריכה לעבור ניתוח. מאז היד עברה שיקום אבל היא כנראה לעולם לא תחזור לפעילות מלאה. סיוון מספרת שרצו לתת לה כל מיני דברים בשביל לנסות ולהעלים את הצלקת אבל היא הסתכלה עליה והרגישה גאווה. היא הבינה שמה שעברה צריך להיזכר, כמו תקיעת דגל על הגוף שלה.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 

פוסט הכרות 😊 שמי מוריאל, בת 31, נשואה לאהוב ליבי, לעבודה ואמא לרוי בן השנתיים וחצי ❤️ לאחר ילדות קסומה במושב קטן בצפון הארץ, פרשתי את כנפיי ועברתי לחיות במרכז הארץ. הרבה תל אביב וקצת רמת גן.. שם למדתי ופתחתי את הסטודיו שחוגג בקרוב 6 שנים @muriel_studio. ולאחר מס' שנים במרכז חזרתי צפונה לקיבוץ דן שבגליל העליון. שם נפתח ממש יחד עם הקטן שלי הסטודיו החדש שלי. במקביל אני ממשיכה לצלם גם במרכז את לקוחותיי האהובים. אהבתי הראשונה לצילום הייתה הטבע. כשהגעתי לת"א ובמהלך לימודי הצילום הבנתי שטבע כבר לא ממש עושה לי את זה.. לפחות כשהוא ריק מאנשים. אנשים עושים לי את זה:) זה היה לי מאוד ברור ומובן מאליו. כיום אני מתמחה בצילומי הריון, משפחה נשיות ותדמית לעסקים. צילמה את הצלמת: @mia_apis_dvoyrin #myscarsproject . . . . . . . . . . . . #scarproject #thescarproject #courage #beauty #women #scar #strengh #survivor #innerbeauty #art #studio_muriel #scars #scarsarebeautiful #israel #israelart #temaki_ii291018 #embracingtheeveryday #צלקות #פרוייקטהצלקות #פרוייקטהצלקותשלי #פרוייקטצלקות

A post shared by My Scars Project (@myscarsproject) on

"פרוייקט הצלקות שלי"