כבוד ראש הממשלה היקר (תרתי משמע)!

בוועידת ישראל לעסקים של "גלובס" אמרת: "הרפורמות שלי מ-2003 הגדילו עוני ופערים, אבל העניים הסתגלו ויצאו לעבוד". התייחסת בכך, בין השאר, להשפעת קיצוץ קצבאות הילדים בתקופת היותך שר האוצר, על יציאתם לעבודה של החרדים והערבים אחרי שמהלך זה הגדיל את העוני ואת אי השוויון החברתי.

להזכירך, ישראל היא עדיין המדינה הענייה ביותר מכל מדינות ה-OECD, ומשפחה בעלת שלושה ילדים ומעלה עדיין תישאר ענייה, גם אם שני ההורים עובדים במשרה מלאה בשכר מינימום. זה נכון גם לאם חד הורית עם ילד אחד, שעובדת במשרה מלאה בשכר מינימום ואפילו עם מענק עבודה. גם היא לא תצליח להיחלץ ולעלות מעל קו העוני. כמו שאתה רואה, הקטנת הקצבאות ועידוד אנשים לעבוד מחוסר ברירה, לא עזרו להוציא אנשים מהעוני, אלא דווקא ההיפך.

אבל, ביבי, בוא נשים בצד לרגע את כל הנתונים האלה. אתה יודע למה? כי כל נתון כזה מייצג אדם ומשפחה שבקושי גומרים את החודש. משפחות שבהן שני ההורים עובדים קשה, במשרות מלאות, רצים עם הלשון בחוץ ומתקשים לעמוד בתשלומים. שכר דירה, חשבונות, הוצאות רכב והס מלהזכיר "פריבילגיות" כמו חוגים לילדים, שיעורים פרטיים, בילויים כמו שכל משפחה רוצה לעשות ואולי איזו גיחה קצרה לחו"ל, כדי להצליח לנשום וליהנות קצת. על דירה, כמובן, אין על מה לדבר. למרות הפרויקטים המבורכים של משרד השיכון של "מחיר מטרה" ו"מחיר למשתכן", יש משפחות רבות שלא יכולות להרשות לעצמן לרכוש דירה גם בתנאים המוזלים האלה, שלא לדבר על אימהות חד הוריות.

אתה יודע כמה אנשים בגילי, בני 30-40, עם מקצוע ותואר ביד שאמורים להיות במעמד הביניים, נחשבים לעניים בגלל שהמשכורת שלהם לא מספיקה למחייה סבירה? אנשים שגרים בבית של ההורים בגילאים האלה כי אין להם יכולת לפעמים אפילו לשכור דירה, במיוחד במרכז הארץ. אנשים נשואים עם ילדים שלא מצליחים להסתדר גם אם שניהם עובדים ונאלצים להיעזר בהוריהם? ההורים שלי התחתנו בשנות העשרים לחייהם, קנו בית ועשו ילדים. החיים היו שפויים יותר גם אם רק אחד מבני הזוג עבד.

זה מדאיג אותי, ויותר מכך מדאיג אותי שההורים שלהם, שמצליחים אך בקושי לעזור לילדים הבוגרים שלהם, בעתיד הלא רחוק יהיו פנסיונרים והם יחיו על קצבאות זקנה. מאחר וחוק הפנסיה נחקק מאוחר יחסית, יש מבוגרים רבים שייצאו לגיל פרישה והפנסיה שלהם תהיה מזערית כי הם לא הספיקו לצבור אותה עד כדי סכום משמעותי ולא יצליחו להתקיים עם קצבת זקנה. תוחלת החיים בישראל הולכת ועולה, ויוצר מצב שבו בני ה-40-50 יצטרכו לדאוג להוריהם המזדקנים, לילדיהם הבוגרים ואיכשהו גם לעצמם. התוצאה? קריסה כלכלית מוחלטת של כל אחד מהדורות הללו.

דור של אנשים שיגדלו את ההורים שלהם, את הילדים שלהם, ואת עצמם. אילוסטרציה: shutterstock

דור של אנשים שיגדלו את ההורים שלהם, את הילדים שלהם, ואת עצמם. אילוסטרציה: shutterstock

אני עובדת סוציאלית, אקדמאית ואמא חד הורית. עם השכר שאני מרוויחה, פעמים רבות המטופלות שלי שהן בעצמן אימהות חד הוריות, מרוויחות כמוני ומתמודדות עם קשיים דומים, אפילו שהן ברובן ללא מקצוע או תואר. האם זה נשמע לך הגיוני?

אני עובדת במרכז הזדמנות, מרכז שמופעל ומתוקצב על ידי משרד הרווחה והרשות המקומית במטרה לתת לאוכלוסייה חכות ולא דגים על ידי ליווי תעסוקתי איכותי. החכות שאנחנו נותנים לאנשים מובטלים או אנשים שעובדים בחלקיות משרה, הן שעוזרות להגדיל את אחוזי התעסוקה והרווחה האישית שמובילה להתמדה ולשכר גבוה יותר. מה שעוזר לאנשים לצאת לעבוד, זה לתת להם חכות ולא למנוע מהם דגים, לפי השקפת עולמך. אתה רוצה לעזור לאנשים לצאת מקו העוני? בבקשה.

אמרת בכנס שמה שיעזור לכך זו כלכלה חופשית. אני מסכימה איתך. לא רק קצבאות הן מה שיעזרו, ובהחלט יש לעודד את העם לצאת עבוד. לא, לא רק בשביל הכסף, אלא גם בשביל רווחה אישית, מתן דוגמה לילדים, ההערכה העצמית, הנעת כלכלת המדינה וערכים רבים נוספים. אבל מה שיעזור למדינה הזו לקום על הרגליים, זה דווקא לחזור להיות מדינת רווחה שלוקחת אחריות על אזרחיה ולא מפקירה אותם.

מדינה שדואגת לקצבאות שמאפשרות מחייה בכבוד לאוכלוסיות החלשות ביותר שלה - קשישים ונכים. מדינה שמעודדת אימהות חד הוריות לעבוד, בכך שהיא לא מתנה את קבלת המזונות מביטוח לאומי במשכורתן ובכך דנה אותן לבחירה בלתי אפשרית בין עבודה לאיבוד מזונות, שאב ילדיהן אינו משלם בחלק מהמקרים. מדינה שתקים עוד מרכזים תעסוקתיים בכל רחבי הארץ, שתתקצב עוד תכניות תעסוקתיות שיהיו מותאמות-מגזר ורגישות תרבות, ומונגשות לכל אדם שירצה ליווי תעסוקתי. שיוקמו עוד  מרכזי "עוצמה" שמסייעים במיצוי זכויות, שיינתן אוטומטית מענק עבודה לכל הזכאי לכך ולהגדיל אותו, להגדיל תקציבים ללשכה לשירותים חברתיים כדי שיוכלו לסייע חומרית, לתת ליווי כלכלי ומשפחתי לכל מי שצריך ומבקש. כל זה יחזק את המשפחות ולא יותיר אותן בצל העוני, שלפעמים מתרחש תוך העברה בין-דורית.

אנחנו, העובדים והעובדות הסוציאלים, הם אלו שעומדים בקו ראשון מול האוכלוסיות העניות והמודרות. לצערנו, פעמים רבות אנו עומדים איתם באותו קו ממש. אנו רואים את המצוקה שלהם וקורסים תחת הנטל בשל חוסר משאבים ומדיניות שלא מאפשרת לנו לתת כפי שהערכים המקצועיים שלנו מנחים אותנו. אנחנו אלו שמסייעים להם ברמה הפרטנית, המשפחתית, הקהילתית והמדינית.

ענבל טננבאום. צילום עצמי

ענבל טננבאום. צילום עצמי

אני מזמינה אותך, ראש הממשלה, לבוא יום אחד ללשכת רווחה ולשוחח עם הפונות והפונים שבאים לבקש עזרה. בהתחלה תנסה לעזור לאם חד הורית שרוצה לעבוד ולא יכולה לשלם על מעון פרטי או צהרון, אחר-כך תצטרך לבחור אם לעזור לאישה נכה ברכישת מקרר או למשפחה חרדית בת שמונה נפשות ברכישת מיטות כי הם ישנים על מזרנים. תנסה להרגיע קשיש שמפחד שהחשמל בביתו ינותק ואז תצטרך לבחור מי מבין מאות משפחות יקבלו סלי מזון לחג. לאחר מכן תודיע לאישה שנאנסה באכזריות שלא מצליחה לעבוד ולתפקד, שהיא צריכה לחכות כשנה לטיפול במרכז לנפגעות תקיפה מינית. אולי אחרי יום כזה משהו יזיז קצת ללב שלך, שנמצא קרוב מידי לטייקונים ורחוק מידי מפשוטי העם.

אני מזמינה אותך, ביבי, לרדת ממגדל השן שלך, ולהבין שבשעה שאתה משקיע מיליארדים חיוניים על מטוס פרטי לא נחוץ, יש אנשים שצריכים לחשוב פעמיים כשהם משתמשים באוטובוס וצריכים לבחור אם לשלם על חשמל, תרופות או אוכל.