"בודי פוזיטיב? איזה בולשיט. זה לא מה שיגרום לך להרגיש טוב עם עצמך"
במקום לומר לעצמך "איך הגוף שלי יכול להיראות?", תגידי "מה הגוף שלי יכול לעשות?". האם תנועת הבודי פוזיטיב מייצרת יותר נזק מתועלת וגורמת לנו בסופו של דבר לשנוא את עצמנו?
נראה שהבודי פוזיטיב הפכה לתנועה שנמצאת בכל מקום, ובסיכומי השנה שצצו כפטריות אחרי הגשם היה ברור שמדובר במגמה שלא הולכת להיעלם גם ב-2019. הבודי פוזיטיב, היא התייחסות חיובית לגופנו ובמיוחד שאינו עומד באידיאל היופי הקלאסי, נראה ברשתות החברתיות בעצימות גבוהה ואם תקלידו את ההאשטאג #BodyPosotive באינסטה, תחזו ביותר משמונה מיליון פוסטים שמקדמים את העיקרון. בודי פוזיטיב אומר לאהוב כאן ועכשיו. פשוט לאהוב לא משנה מה.
אבל, יש מי שחושבות שהבודי פוזיטיב זה חתיכת בולשיט אחד גדול. הוא לא תרופת פלא עבור חוסר ביטחון והוא לא יכול לרפא מה ששנים של דיכוי הגוף עשו לנו. כזו היא אליסה רויסי, מאמנת כושר ובעלת חדר כושר מארצות-הברית, אשר כתבה למגזין גלאמור טור נוקב בדיוק על זה. מבחינתה כל הרעיון הזה הוא קשקוש והגיע הזמן לחשוף את האמת מאחורי הבודי פוזיטיב שכל כך קל להתנחם בו.
***
"בגלל שאני מאמנת ויודעת מה קורה באמת בחדרי כושר, בינואר יש תופעה אחת ברורה. כולם כולל כולם נרשמים לחדר הכושר, השיעורים מלאים והמאמנים האישיים אובר בוקד, כשהמטרה שסומנה היא להתכונן לעונה החמה. להתחיל בינואר מאפשר פרק זמן מספק כדי לבנות לעצמך 'גוף ביקיני', ומה שקורה אצלנו במכון לא שונה ממכונים אחרים ברחבי המדינה.
"וזה לא שאני שונאת את העבודה שלי, ההפך. אני אוהבת אותה ואוהבת לעבוד עם אנשים ולעזור להם להגיע למטרות שלהם. ובכלל, לקבל עוד לקוחות לא יכול להיות דבר רע. אבל זה לא מושלם כמו שזה נראה.
"אני שונאת לראות איך האנשים שמגיעים אלינו נאבקים במסרים השליליים שהחברה מעבירה להם כלפי עצמם. אני שונאת לראות את כמויות השנאה של אנשים כלפי המראה החיצוני שלהם, ובכל ינואר, כשאנשים 'נשפכים' לחדר הכושר שלי עם רשימה בלתי נגמרת של כל הסיבות לא לאהוב את איך שהם נראים, זה מרסק לי את הנשמה.
"בהתחלה ניסיתי להתמודד עם גל השנאה העצמית הזו בתגובות חיוביות כלפי המתאמנות והמתאמנים שלי. 'הגוף שלך מהמם!', הייתי אומרת להם באופן הכי משכנע שיכולתי לגייס מעצמי. אבל ככל שעבר הזמן ראיתי שההטפה הזו לאהבה, מעבירה מסר בעייתי גם כן.
"בודי פוזיטיב נשמע כמו רעיון כל כך טוב, עד שאת מבינה שזה לא תמיד מושג. אם את חושבת שלפרסם תמונה מחמיאה שלך באינסטגרם יגרום לך באורח פלא להתאהב בעצמך, אני מצטערת, אבל את טועה. להשקיע באיכותו של הגוף שלך, הרבה יותר מורכב מלהעלות כמה תמונות יפות עם האשטאג מעצים. ההנחה שאנחנו צריכות לאהוב הכל וכל מה שיש בגוף שלנו גורמת לנו להרגיש כמו כישלון כשאנחנו לא. לפעמים אני מרגישה שה'בודי פוזיטיב' לא מותיר מקום לחוסר ביטחון ותסכול, שיש לכל אחת ואחד מאיתנו בהתמודדות היומיומית. אני קוראת לבודי פוזיטיב בולשיט.
"התחלתי להבחין כמה פוגעני ושטחי הוא המסר של 'תאהבו את עצמכם לא משנה מה'. כשלקוחות שלי מתוודים בפניי על חוסר הביטחון שלהם בחלקים מסוימים בגופם, אני כאמור יכולה להגיב ב'לא נורא, תאהבו את זה'. המסר שמועבר הוא שהחוויות הסובייקטיביות שלהם, שכוללות את חוסר הביטחון, את הספקות, את הבושה – אינן רלוונטיות. שהם לא נחשבות. והן – לא נחשבות. אני לא רוצה לתדלק את המתאמנות והמתאמנים שלי בגאווה מזויפת. הבודי פוזיטיב יכול להיות מאוד מלחיץ לפעמים.
"תראו, אני לא רוצה להיות מובנת לא נכון. אני אוהבת את הגישה החיובית לחיין ובמיוחד לגופינו. הבודי פוזיטיב עוזר לנו לחגוג את גופנו, לא משנה באיזו מידה או צורה אנחנו. זה עוזר לנטרל מסרים רעילים ומסוכנים שמייצרים עוד יותר חוסר ביטחון. הבודי פוזיטיב מאפשר להרחיב את המושג של 'גוף ביקיני' ולאפשר גם למי שלא 90-60-90 ללכת לים וללבוש מה שהיא רוצה. הגיע הזמן להיפטר מרעיונות של 'שלמות', וזה מה שהבודי פוזיטיב עושה.
"אבל, וכאן אני מגיעה לנקודה המרכזית, הקישור שעושים בין 'תאהבי את עצמך לא משנה' ובין מה שקורה בפועל, יוצר מתח בלתי רגיל. יש כאן משהו שפשוט מתעלמים ממנו. אנשים מרגישים אשמים כשהם לא באמת באמת אוהבים את הגוף שלהם".
"'בודי פוזיטיב יכול להרגיש כמו מכבש לחצים', אמרה קלייר מייסקו, מנכ"לית של הארגון הבינלאומי למאבק בהפרעות אכילה. 'המציאות בשטח היא שאנחנו חיות בתרבות שמקשה מאוד להרגיש חיוביות ביחס לגופנו בכל יום ויום'. וכמו שאמרתי, זו אכן מטרה ראויה לפעול לקראתה, אבל כשאנחנו מתחילים להאשים את עצמנו על כך שאנחנו לא אוהבים כל חלק וחלק בגופנו כל הזמן, זה יכול לגרום לנו להרגיש אפילו יותר גרוע.
"'בשלב הזה הבודי פוזיטיב הופך להיות מושג שליל', מוסיפה מייסקו. זה פשוט מייצר עוד דרך אחת של שנאה כלפי עצמנו – השנאה על כך שאנחנו לא מצליחות לאהוב הכל. לכן, במקום לאהוב מיד, יש שלב ביניים שנקרא – קבלת הגוף. בקבלת הגוף יש תהליך הדרגתי יותר, ולא מיד אהבה עיוורת. וכן, זה כולל חוסר רצון להעלות פוסטים לאינסטגרם שמעידים על כך שאת אוהבת את עצמך.
"'קבלה היא לעשות שלום עם הגוף שלנו', אומרת מייסקו. 'זה לשאוף לטפל בגוף שלנו בכבוד, לא משנה באיזה שלב של המסע אנחנו'. במילים אחרות, אנחנו לא צריכות להרגיש חיוביות 24/7 עם איך שאנחנו נראות. לכולנו יש ימים של יותר וימים של פחות, ולא כל מבט במראה גורר אחריו קריאות התפעלות. וזה בסדר. זה נורמלי. זה לא הופך אותנו לכישלונות.
"המפתח לקבלת הגוף כמו שהוא, הוא לפעול כדי לקבל אותו. לא לעדות דמוניזציה לצלוליט אבל עם לא להאדיר אותו אם הוא מפריע. ובכלל, להתייחס לגוף במונחים של 'טוב' ו'רע', זה גם לא דבר שמקדם. אפשר פשוט לומר שככה זה ולקבל את הגוף כחלק מהדרך בה אנו בנויות.
"כמאמנת, גיליתי כי הצעד הראשון בקבלת הגוף בצורה אמיתית ומציאותית, וכמובן ארוכת טווח, היא העברת המיקוד מהשאלה 'איך אני רוצה שהגוף שלי ייראה?", לשאלה 'מה הגוף שלי יכול לעשות?'. כשאנשים באים אליי ואומרים לי שהם רוצים 'להוריד 20 קילו' או 'להיכנס למידה 38', אני מגיבה כל פעם ופעם באותו אופן בדיוק. אני אומרת להם שאני רוצה שהם יפסיקו לשפוט את עצמם על-פי ההופעה שלהם, ואיך שהגוף שלהם נראה לא צריך להשפיע על כמה הם אוהבים אותו.
"אני נוטה להאמין שזה לא הכוח של חשיבה חיובית שינטרל את המסרים השליליים, אלא הקבלה העמוקה של מי שאנחנו ושל איך שאנחנו נראים. אין האשטאג שיכול להוביל אותך באמת לאהבה עצמית. רק יצירת קהילות מוסמכות המבוססות על קבלה ותמיכה בשינוי מצטבר, זה מה שיעזור כדי לפתור את השנאה העצמית שרבות מאיתנו מרגישות. כל השאר, זה באמת, בולשיט".