יום האישה בפתח והחברות המסחריות וכצפוי הקניונים לא פספסו את ההזדמנות להכריז על מבצעים מיוחדים לנו, הנשים- הצרכניות הגדולות. תקראו לי פמיניסטית או הורסת מסיבות, אבל בואו נקרא אנחנו לילד בשמו: עבודה בעיניים. יש מי מאתנו שאולי נופלות בקסם המבצעים והחגיגות, אבל אני ממש לא הצלחתי לזהות את הסיבה למסיבה כאשר בסופו של דבר אנחנו משלמות יותר ומרוויחות פחות.

יום האישה, שהיה יום הפועלות הבינלאומי - גלגול של שביתת איגוד פועלות נשים באמריקה במאה הקודמת, הפך מהר מדי ליום שנועד "לפנק" אותנו הנשים ב-25% הנחה, כפי המוצג הלוך ושוב באחת מפרסומות הטלויזיה, או 70% הנחה על לבני הנשים שבמבצע- כפי שמגדילה לעשות אחת מהחברות המסחריות הגדולות והישראליות שיש. וככל שאנחנו מתקדמים בזמן, אנחנו מאבדות את הגוון הפוליטי של היום הזה, את התכלית שלו: לשים אותנו, הנשים, במרכז. כי הרבה יותר פשוט לנצל את היום הזה עבור ירידים, פסטיבלים וחלוקת ורדים, ועל הדרך להתעלם מהידיעה שאנחנו עדיין מרוויחות פחות ומשלמות יותר.

העובדה שהיום, בישראל 2019, אני עדיין לא מרגישה בנוח 'לשים' את האוטו במוסך לבדי אלא להגיע עם בן-הזוג, אבא או חבר קרוב כדי למזער נזקים כלכליים בכיס שלי, ממחישה בפשטות יתרה כמה אנחנו עדיין תקועות מאחור. כל אישה תוכל, בלי לחשוב יותר מדי, לעלות במוחה מספר דוגמאות לדברים שהיא לא מרגישה בנוח לעשות (ואני זהירה בניסוח).

אני ונשים שכמותי, אלו המעורבות יומיום בעשייה ציבורית, אקטיביסטיות או פעילות חברתיות, מוצאות את עצמנו מתעסקות בשאלה שנבחרי הציבור שלנו היו אמורים להתעסק בה: איך זה יכול שעל אף שאנחנו כוח צרכני עצום, על אף שאנחנו הרוב, אנחנו עדיין נדפקות. איך יכול להיות שעל סכין גילוח, או כדי לשים דאורדורנט, אנחנו צריכות לשלם יותר מגבר? וכאשר הם כבר מזהים את הבעיה, הם לא יוצאים נגדה, אלא ממציאים שמות שנשמעים חצי חיוביים, כמו "המס הוורוד" במקום לקרוא לילד בשמו: אפליה ובזיון.

ימי המודעות האלה, שהפכו למסיבות, ירידים או חגיגות, הם ימים בהם הפכנו לטרף קל, לעוד הזדמנות לניצול על ידי החברות, לעוד התעלמות ואף יצירת תודעה כוזבת על ידי העיריות ומשרדי הממשלה, שמארגנים לנו, התושבות או המועסקות, שלל אירועים שאומנם מלאים בנשים מוכשרות, אבל גורמים לנו לשכוח את הבעיה: אנחנו עדיין מרוויחות פחות ומשלמות יותר.

רק ב-2018 עמד פער השכר החודשי בין גברים לנשים על 34% אחוזים, לרעתנו כמובן. אנחנו מופלות בכל-כך הרבה תחומים- החל מהאופן שבו אנחנו מתחתנות ועד לאופן שבו אנחנו מתגרשות, בהליך שבו אסור לנו בכלל לפצות פה (כזה שעברתי אף בעצמי), ובין כל אלה אנחנו עדיין המטפלות העיקריות בילדים שלנו. כמובן שגם יש נשים שבעקבות כך נאלצות לעבוד פחות כדי להתפנות לילדהן. אבל שלא תטעו - גם מי מאתנו שעובדת יותר, לא מרוויחה יותר.

היום יותר מתמיד - כזיו, כאישה, כעובדת, כאמא, כגרושה - אני מרגישה שאסור לנו לשתוק ולתת ליום האישה זה לעבור בלי שהקול השפוי הזה ישמע. אני לא הורסת מסיבות, אני לא מתעלמת מהשיפור שחל במעמדנו באופנים מסוימים, אבל אני לא אהיה יפה ואשתוק. דווקא השנה, ביום השנה של ישראל 2019, שהוא במקרה גם חודש לפני הבחירות - כל כך משמעותי  שנעשה את הבחירה הנכונה עבורנו ונצביע בעבור מי שתתחייב או יתחייב לעשות כל שביכולתו, כדי שגם הפער המגדרי ומעמד האישה יעמדו על הסדר היום של שולחן הממשלה - ולא רק כמבצעים משתלמים פעם בשנה.