זה מורכב" אומרת אילנית יורמן כמעט בכל משפט שני כשאנחנו משוחחות. "זה מורכב". ואפשר להבין אותה, את יורמן, איך הכל מורכב. כי להיות כל הדברים שהיא, ולעשות את כל הדברים שהיא עושה, זה מורכב.

אילנית יורמן. צילום: www.ZalemOti.com

אילנית יורמן. צילום: www.ZalemOti.com

היא בת 48 ואם לשני בנים בני 17 ו-21. היא מחזיקה בקריירה ניהולית במוסד פיננסי ובאותה נשימה מוסמכת כמדריכה של פילאטיס מכשירים, שחתה את התעלה האנגלית במירוץ שליחים, תעלת למאנש בין אנגליה לצרפת וחצתה את ישראל לאורכה בתחרות שחייה גומעת 200 ק"מ, וזה אחרי ששחתה בימים ובאוקיינוסים ברחבי העולם. את כל זה היא עושה כקטועת רגל, ואחת הבודדות בעולם שהשתתפו בטריאתלון.

"איבדתי את הרגל בגיל 9. חליתי בסרטן שגרם לקטיעה, ולפניה הייתה גם כימותרפיה במשך שנה וחצי. הסרטן החלים ולא חזר מאז, אבל חזר סרטן מסוג אחר", היא מספרת.

אני משערת שלאבד רגל עבור ילדה בת 9 זו טראומה.

"כן. זה היה די טראומטי. היו שנים בילדות מאוד קשות. גם מבחינה חברתית היה לי קשה להשתלב עם מגבלה גופנית וגם ההתמודדות עם המצב החדש הייתה לא קלה. ללמוד ללכת עם פרוטזה זה דבר לא קל."

איך התמודדו במשפחה?

"ההורים שלי תמכו מאוד, כל המשפחה תמכה. אחותי ושני אחיי תמכו בי פיזית ונפשית. ולמרות הקושי, לא ישבתי ויללתי. הייתי מאוד עצורה.  אני לא מפונקת, זה לא הסגנון שלי, אבל היה לי לא פשוט."

מבחינה חברתית.

"כן. היו ילדים שהיו אכזרים, למרות שהיו גם ילדים שמאוד עזרו לי. אבל עדיין בתוכי היה לי מאוד קשה. השאלה הייתה איך אני ממשיכה הלאה. לא ראיתי איזה קצה של אור בתוכי. לקח זמן עד שמצאתי את הכוחות, וזה קרה בזכות העובדה שהפכתי לתלמידה מצטיינת בתיכון. זה היה המפנה שנתן לי תחושת ערך חיובי על עצמי."

ואז מגיע צה"ל.

"כן. אך לצערי בצבא לא שרתי, וזה בדיעבד, חבל. היום אני מפצה על כך בפעילות חברתית."

 

התחיל כתחביב והפך למקצועי. אילנית יורמן. צילום באדיבות המצולמת

התחיל כתחביב והפך למקצועי. אילנית יורמן מסיימת טריאטלון. צילום באדיבות המצולמת

לאחר צליחת תעלת למאנש. צילום באדיבות המצולמת

שוחה ברחבי העולם. צילום באדיבות המצולמת

יורמן קוראת לזה פיצוי, אבל מהר מאוד תגלו שהעשייה שלה עומדת בפני עצמה. היא שותפה לניהול קבוצת טריאתלון כשבין חבריה גם אנשים עם מוגבלות, כשהזיקה שלה לספורט, לדבריה, החלה בסביבות גיל 40. "הכל התחיל כתחביב. כשהילדים גדלו התחלתי לרכוב על אופניים, ודי מהר הגיע הרצון שלי לעשות טריאתלון. הטריאתלון כולל שחייה כידוע, אז בגיל 40 למדתי לשחות."

למה דווקא לבחור בספורט שהוא אבן הנגף שלך כנכה?

"יש כל-כך הרבה היבטים של הרצון למלא את הזמן בתוכן של עשייה, אז מעבר להתנדבות בטיפול עם נוער ואנשים עם מוגבלויות כשלי, יש את הרצון בהנאה ואת הרצון לעשות מה שאנשים עוד לא עשו לפני."

מה את מרגישה בגוף אחרי שאת מסיימת לצלוח את תעלת למאנש או לחצות את הארץ לאורכה?

"מדהים. זה מסר הניצחון של הגוף, ההתגברות על הקושי. התגברות על הקור, על המתח ועל הדברים שמקשים עלינו. זה לקחת הכל למקום חיובי. פגשתי אנשים שעוררו בי השראה והיו מודל ומופת, וזה מחזק אותי גם כן."

היו רגעים של שבירה?

"כן. היה לי רגע אחד שהגיע חודש מהסוף של פרויקט חציית ישראל לאורכה, כשהבנתי שהפרויקט הזה צריך להסתיים. שדי מיציתי. זו לא הייתה בדיוק שבירה, אלא יותר תחושה של "יאללה בואי נגמור עם זה". הבנתי שאני צריכה תכניות חדשות יותר, וקלות יותר מבחינה פיזית כי הייתי די מותשת. 50 ק"מ מהסוף הרגשתי שזה מעייף יותר ממש שחשבתי."

מה קרה אז?

"הבנתי שבזאת אני מסיימת ואני לא רוצה יותר פרויקטים בסדר הגודל הזה בזמן הקרוב. החלטתי להתחיל פרויקט חדש שהרבה יותר נוח וקל ומתאים לי מבחינה פיזית. הפרויקט הבא שלי יהיה פרויקט בריכות שחייה, כשהמטרה תהיה להכיר אנשים. זה פרויקט שהולך לכלול פגישות עם גוונים שונים של החברה הכוללים קשישים, ילדים ושחיינים חובבים ומקצועיים."

מה תעשי בו?

"אלך לבריכות בקיבוצים ובבתי חולים, אפגוש אנשים, אראיין אותם וזה יתועד בפייסבוק. אני מתחילה ממש עוד כמה ימים, ב-10.3, ומתרגשת. אני לא מתכננת את הרגע אז זה קצת מלחיץ אותי מה יהיה."

אילנית יורמן. צילום באדיבות המצולמת

לאחר התעלות הפרויקט הבא הוא בריכות. אילנית יורמן. צילום באדיבות המצולמת

את חושבת שאת פועלת בצורה אינטואיטיבית?

"כן. המורכבות של החיים שלי כל-כך גדולה, עד שקשה לי לנהל פרויקטים כאלה מעכשיו עד עוד שנתיים קדימה. יש לי דפוס למה אני רוצה ומתכננת מתווה, אבל אני נותנת לפרויקט לקרות. משם הכל כביכול אקראי. זה כמו נניח שאת הולכת לטיול בפריז. יש שיוצאים עם לו"ז סגור ויש כאלה שזה אקראי. אני נותנת לעצמי לקרות. לראות איך יגיב הגוף איך יראה החיוך שלי".

 

מבכה את הגדיעה בכל יום

על העובדה שיורמן אופטימית קשה לערער. היא מדברת על גישה חיובית לחיים ("יש לי יכולות ונפש חפצה לחיות את החיים ולא לתת להם לעבור לידי"), נתינה מרפאת ("אני משתדלת לפעול מהנאה ואהבה, אני מפזרת אושר סביבי וזה עושה לי טוב") ואמונה בטוב ליבם של אנשים ("הנתינה קיימת בכל אחד באופן בסיסי"), אבל העובדה הזו לא הופכת אותה למנותקת.

 
לא מוותרת על הנאות החיים. אילנית יורמן. צילום באדיבות המצולמת

לא מוותרת על הנאות החיים. אילנית יורמן. צילום באדיבות המצולמת

היא כנה ומתוודה, גם באופן מבודח, שלא הכל דבש בחייה. כשאני שואלת אותה אם היא חושבת שאילולא הייתה נכה חייה היו שונים, היא אומרת בכנות צולבת: "אם לא הייתי נכה אני משערת שהיו לי חיים הרבה יותר טובים. נורא קשה לי למצוא עבודה, ולמרות שאני עובדת 27 שנה באותו ארגון, מאוד קשה לנכה במדינת ישראל למצוא עבודה. את יודעת מה זה לצאת לדייטים כנכה קטועת רגל? העולם מאוד אכזרי כלפי הנכה."

את רואה את זה גם ביחס לנכים אחרים?

"אני חושבת שלנכים בישראל יש המון זכויות. מצד שני, פרטנית, יש הרבה מקרים שנכים לא זוכים לקיים את עצמם, ושם המדינה צריכה לתת יתר. כואב הלב לראות מקרים של מוחלשים בהם היא מתעללת. להחליף רכב זו התעללות, גם משרד התחבורה פשוט מתעללים. כל מה שקשור לבריאות הנפש - נכים נפשית מופלים לרעה בצורה שלא תיאמן. אבל אסייג, כן נעשים ניסיונות לשפר. פה המדינה די מתקדמת. ולמרות זאת את הביטוח הלאומי הייתי סוגרת."

את מבכה את הגדיעה?

"בכל יום. יש לי חיים נהדרים, אבל אני משלמת מחיר יומיומי לקום כל יום להשתמש בכיסא גלגלים. זה לא כיף. לרוץ למשל זו אחת הכמיהות שלי, אבל אני לא בוכה. אבל, אם היו שתי רגליים היו לי חיים הרבה יותר נוחים. אני מפצה את עצמי על-ידי ויתורים קטנים שאני עושה לעצמי בכל מיני מקומות. אני אומרת - יש לך מגבלה תרשי לעצמך לנוח."

איך?

"למשל הרבה פעמים אין לי כוח לקום מהמיטה אז אני אומרת לעצמי -  די, עשית מספיק לבחורה עם רגל אחת. כן אני מרשה לעצמי לעגל פינות. אני מודה שאני אוהבת להשתמש בנכות שלי כדי לקבל עזרה. זה נורא כיף כשכולם מחכים בתור ואני פטורה. שונאת להיות נכה, אבל אם כבר אז ליהנות ממה שיש."

לאתר של אילנית יורמן היכנסו לכאן