דמה של הצעירה דיאנה אבו קטיפאן בת 18 מלוד שנרצחה באכזריות אתמול, כנראה על-ידי בני משפחתה, לא מכתים רק את מי שהרים את האקדח ושותפיו שגדעו חייה של ילדה צעירה שכל חייה עוד לפניה, אלא גם מכתים את משטרת ישראל שמוכיחה שוב ושוב שאינה לומדת כלום. רק בישראל המשטרה נכשלת באופן שיטתי בהגנה על חייהן של נשים וילדות, ובמיוחד אם הן ערביות.

כזכור, אתמול יצאה אבו קטיפאן עם סבה ליום סידורים לקראת חתונתה, שהייתה מתוכננת להתקיים היום. כששהתה בתוך המכונית בחניה, פתח אלמוני את הדלת, ירה בה מטווח אפס ונמלט. היום פורסם באמצעי התקשורת כי קרובי משפחתה של אבו קטיפאן חשודים כי היו מעורבים ברציחתה חרף הבטחה של שניים מהם כי יגנו עליה ובית משפט השלום בראשון לציון הורה להאריך את מעצרם של שניים מהחשודים.

תנסו יחד אתי לדמיין את התסריט הבא: נערה מבוהלת בגלל איומי בני משפחתה על חייה, כיוון שהעזה לבחור מי יהיה בן זוגה העתידי. ילדה שיודעת שהיא יכולה ברגע אחד להצטרף לאימה שנרצחה כשהייתה בת חמש. סיפורה מגיע לשוטרים, והם, במקום לתת לה הגנה, במקום לחוס על חייה, מחליטים למסור אותה בחזרה למשפחתה ומחתימים בן משפחה על נייר ערבות לשלומה! הילדה חוזרת אל "חיק המשפחה". בני המשפחה באקט של אחיזת עיניים מתחילים את ההכנות לקראת חתונתה, אבל יום לפני החתונה, הם נוקמים ורוצחים את הילדה "הסוררת והמרדנית".

במקום שדיאנה תלבש את שמלת החתונה הלבנה, היא נעטפה בתכריכים לבנים. במקום ללוות אותה אל החופה, בנות משפחתה ליוו אותה אל קברה, סמוך לקבר אימה. זה נשמע כמו תסריט שנלקח מסרט הודי, אבל המציאות בישראל עולה על כל דמיון.

ניידת משטרה מחוץ לביתה של דיאנה אבו קטיפאן ז"ל. צילום מבצעי מד"א

ניידת משטרה מחוץ לביתה של דיאנה אבו קטיפאן ז"ל. צילום מבצעי מד"א

כן, זה מה שנשים עדיין חוות בשנת 2019 במדינת ישראל. נשים לא מרגישות בטוחות בבית שלהן, הן גם לא מרגישות בטוחות כשהן פונות לעזרת מוסדות המדינה. מדינת ישראל, המתפארת במערכת החוקים שלה ובכך שהסמיכה את המשטרה לאכוף אותם, מפקירה את הנשים לגורלן!

למה, במקרה הטוב, צריך להרחיק את הקורבן מביתה ולא את התוקפן? ולמה, במקרה הרע והאבסורדי, צריך להחתים בן משפחה או "איש ממכובדי הקהילה" על נייר ערבות לחייה של הקורבן?

עד מתי תמשיך המדינה וזרועותיה לשמר מנגנונים פטריארכליים שתכליתם שימור מעמדן הנחות של נשים בחברה הערבית, וגם לעגן אותם בתוך תכניות ממשלתיות? לראייה, התכנית למיגור אלימות נגד נשים בחברה הערבית, שהכריזה עליה בהרבה רעש וצלצולים, השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל, בעקבות מחאת הנשים בדצמבר האחרון. למרות העובדה שעדיין לא ברור מאין יילקחו מקורות המימון, השרה התגאתה שהתכנית הולכת "להציל את כבודה של המשפחה הערבית", ושבמסגרת התכנית יוקם מנגנון של אנשי דת, מכובדים ואנשי רוח, שינסחו פסקי הלכה נגד תופעת האלימות.

נשים ערבית לא צריכות עוד פאתוות (פסקי הלכה). הן לא צריכות עוד פטרון. הן לא צריכות מה ש"יגן" על כבוד המשפחות שלהן. הן צריכות הגנה הן מפני הגברים, שבמקרה הטוב רוצים אותן כנועות. אבל, ובאותה נשימה, הן צריכות הגנה מפני מוסדות המדינה ובראשם המשטרה, המשמרים את מנגנוני הדיכוי המגדרי והלאומי.

חובתנו כנשים להמשיך ולצעוק שחיי נשים אינן שווים פחות. אנחנו לא נקבל את האפליה והדיכוי, אנחנו דורשות פתרונות אמיתיים ולא אחיזת עיניים. אני קוראת לכל הנשים בישראל לא להצביע למפלגות שאינן מתחייבות לפעול לשנות את עתידנו בתקצוב, באכיפה, בחינוך וברווחה. אין זמן לחכות, ואת הרצח הבא אנו חייבות למנוע! בואו נשנה סדרי עולם. אנחנו יכולות.

תמונה חיצונית: הפגנה ברהט מאוקטובר 2018. צילום: אורה סלומון