אישה ביולוגית לא הייתי מעולם, אני אישה טרנסית. להיות אישה טרנסית זה אומץ וכוח שדורש כוחות אותם אני לא מכירה אצל הרבה אנשים. אבל את הטרנסיות שלי אני עונדת בגאווה, כמו מדליית ניצחון בקרב. יום הנראות הטרנסית, שיצוין ביום ראשון הקרוב (31.3) הוא יום חשוב לקהילה, משום שזה יום בו אנחנו יכולות להראות לכולם שגם אנחנו כאן, ושאנחנו אזרחיות כמו כל אזרח אחר. ביום זה אנו מראות שמגיע לנו שהחברה תקבל אותו כמו שאנחנו.

להיות טרנסית זה לא ללבוש שמלה וללכת ברחוב כאישה, להיות טרנסית זה דבר שנולדנו איתו והחברה צריכה להבין את זה. לא גדלו לנו קרניים, אנחנו מסוגלות לקום בבוקר וללכת לעבוד ולפרנס את עצמינו בכבוד. ולכן אנחנו דורשות מהחברה לקבל אותנו כמו שאנחנו ולא לדחוף אותנו לקצה הצוק.

חייתי חיים מלאי תוכן, אך שהיה בהם גם פחד בלתי פוסק וקשיים רבים. כיום אני מרגישה שאני מקבלת חיבוק מאנשים שלא הייתי חושבת שיחבקו אותי אי פעם. עם זאת, התעודות והמדליות לא עושות לי הרבה. מה שחשוב הוא שאני מרגישה סוף סוף חופשיה, כי אין מחיר לחופש.

אחרי שחזרתי מחו"ל בשנת 2005 (אחרי שהות של יותר מ-40 שנה אותה התחלתי בצרפת ואחריה בבלגיה ואז הולנד ובסופו של דבר בגרמניה) וראיתי כמה מדינת ישראל עזרה לי, ואחרי שראיתי את מלחמת לבנון השנייה, עלתה לי המחשבה שאני גם רוצה לתרום למדינה שלי. אחרי הכל, זו לא היתה אותה מדינה שהייתי צריכה לברוח ממנה בשנות ה-60 אלא המדינה שחיבקה אותי בשנות ה-2000, ואז החלטתי להתנדב בשביל מטרה טובה. כשכתבתי במנוע החיפוש באינטרנט את המילה 'התנדבות', הדבר הראשון שעלה היה "משטרת ישראל מחפשת מתנדבים"- החלטתי שאני הולכת על זה. באתי אליהם בזהותי החדשה. הם ענו לי, זימנו אותי לראיון והתקבלתי. לא דיברתי ולא סיפרתי שאני טרנסית, הייתי בטוחה שהם יודעים מזה. בכל זאת, מדובר במשטרה. אחרי בערך ארבע שנות התנדבות, יום אחד קראו לי לוועדה. שם ביקשו ממני לספר להם על העבר. לא רציתי ואז הם אמרו לי שהם רוצים להסריט סרטון תדמית על המשטרה ושאני אככב בו. לא ידעתי מה להגיד, ולבסוף החלטתי לספר להם בתנאי שלא יתנכלו לי על כך. סירטון התדמית נעשה והוא מופיעה היום ביוטיוב. היום הזה שבו הסכמתי להיחשף, היה היום שבו יצאתי מהארון - אלו שהכניסו אותי לארון בשנות ה- 60 הוציאו אותי בשנות ה- 2000.

אני מתנדבת משנת 2012 במשטרה וגאה לשרת את משטרת ישראל. אני האישה הטרנסית הראשונה שמתנדבת במשטרת ישראל ומקווה שיגיעו עוד.

כיום אני נלחמת למען נשים טרנסיות בנות דורי אשר כמוני. עברו דרך ייסורים בשנות ה-60, ה-70 וה-80 וחלקן אינן בריאות וחיות מתחת לקו העוני. אני עושה ככל יכולתי כדי שסיפורן ההיסטורי יסופר ויובא לידיעת הציבור. 

התחלתי לכתוב את הביוגרפיה שלי אחרי מות ויקה, חברתי האהובה. הגעתי למרכז הגאה ביום הזיכרון הטרנסי הבינלאומי. באולם הקרינו מצגת על טרנסיות שנהרגו או נפטרו ואז עמדתי והצגתי את עצמי. אף אחד לא הכיר אותי. ספרתי שהכרתי 90 אחוז מהטרנסיות שרואים במצגת. סיפרתי שאת דרכי התחלתי בשנות ה-60, שאני אישה טרנסית ואז קראתי את הדף על ויקה שלי. כשהטקס הסתיים בקשו ממני "אפרת, תספרי את ההיסטוריה הטרנסית בישראל! את אחת הראשונות" ואז החלטתי לכתוב את הביוגרפיה שלי. כך נוצר הספר.

את הספר נתתי למחזאי יונתן קלדרון שעשה ממנו מחזה ויחד עם הבמאית רקפת בנימין והאנסמבל הגאה של המרכז הגאה, העלנו אותו בתאטרון הלאומי של הבימה. ככה זכיתי לעמוד על במה מאוד מכובדת וגם להנציח את חברתי האהובה ויקה שלי.

אפרת טילמה (משמאל) וחברתה ויקה ז"ל. "החיים היו קשים מדי לנפשה העדינה"

אפרת טילמה (משמאל) וחברתה ויקה ז"ל. "החיים היו קשים מדי לנפשה העדינה"

קטע שכתבתי על היכרותי עם ויקה מתוך ספרי "לזאת יקרא אישה" שיצא בקרוב ב'הוצאת הספרים ניב' :

מברלין הבאתי איתי את חיה'לה, כלבתי הקטנה מסוג צ'יוואווה, כלבה מדהימה ופיקחית מאוד. יום יום יצאנו לטיול רגלי עד שבאחד הימים ניגשה אליי בחורה צעירה וגבוהה ממוצא רוסי עם שני כלבים קטנים ופתחה איתי בשיחה במבטא רוסי כבד. הסתכלתי עליה והרגשתי שהיא טרנסית. כמובן שלא אמרתי דבר. נהגנו להיפגש בגינת הכלבים כמעט מדי יום, עד שיום אחד היא אמרה לי, "בואי אליי לכוס קפה".

הלכתי אליה. שמה היה ויקטוריה. היא הייתה נחמדה מאוד.

היא אמרה לי, “אני טרנסית בתחילת דרכי".

ואז עניתי לה, “אני טרנסית בסוף דרכי".

צחקנו.

היא אמרה בהשתאות: “לא הייתי מאמינה שאת טרנסית! את ממש מושלמת".

חייכתי ואמרתי "תודה".

ויקה ואני נהיינו חברות טובות מאוד. לא עבר יום ללא שיחת טלפון וכמובן שאת כל ימי השישי וערבי החג חגגנו ביחד. שתינו היינו בודדות ומצאנו זו את זו.

סיפרתי לה על כך שאני מתנדבת במשטרה.

היא הביטה בי והנהנה, “אין מתאים ממך לתפקיד. את אינטליגנטית, נבונה ובעלת שיקול דעת טוב".

“ויקה", אמרתי, "הם לא יודעים עליי כלום".

היא צחקה: “את נאיבית, אחותי. המשטרה יודעת הכול. אבל זה לא משנה, את אישה וזה מספיק".

ואז היא אמרה את המשפט הזה אשר נחרט בזיכרוני, “את עוד תגיעי רחוק, את תראי. את תהיי השגרירה של הטרנסיות במשטרה".

לצערי הרב, החיים היו קשים מדי לנפשה העדינה של ויקה. החברה דחקה אותה מקצה הצוק, עד שנפלה. היא בחרה ליטול את חייה בידיה ונמצאה ללא רוח חיים לאחר שתלתה את עצמה בביתה על גרביון, סמל הנשיות. שוב חוויתי אובדן קשה מנשוא. ויקה הייתה בעלת טביעת עין חדה וצדקה בהרבה דברים שאמרה לי. אני חושבת עליה יום יום ונושאת את זכרה היקר בלבי לעד.

סיפורי הוא גם סיפורה וגם סיפורן של שאר הנשים הטרנסיות, ואני גאה שביכולתי לספר אותו, הן באמצעות ההצגה והן באמצעות ספר והרצאות, ולזכרה של חברתי האהובה שאותה לא אשכח לעולם, ויקה כגן שלי.

--------------------------

לקראת יום הנראות הטרנסג'נדרי הבינלאומי, שחל בראשון הקרוב ה-31.3, אשר מטרתו להעלות מודעות לחברות וחברי הקהילה הטרנסית והאפליה כלפיהם בעולם ובמדינת ישראל בפרט, המרכז הגאה של עיריית תל-אביב-יפו משיק קמפיין מיוחד להקמת המרכז הישראלי לנשים טרנסיות. הקמפיין, תחת הכותרת "אל תסתכלו עליי תראו אותי׳׳ יוצא לדרך בשיתוף קבוצת "טרנסיות ישראל" ונועד לגייס מודעות וכספים להקמת מרכז שיהווה כתובת עבור נשים טרנסיות. גיוס הכספים ייעשה באמצעות תרומות כלליות ובאמצעות מכירת תליון שעוצב במיוחד למטרה זו, על ידי המעצב איתי לפיד בשיתוף עם אורן ורמוס. התליון, שמייצג הזדהות עם הקהילה הטרנסית ותמיכה במאמצים לתיקון האפליה נגד בני ובנות הקהילה, הינו בצורת משולש ומופיע עליו הכיתוב: equality for trans / trans for equality. ניתן לרכוש אותו באמצעות אתר המרכז הגאה וכל ההכנסות ממכירת התליון יוקדשו להקמת המרכז. 

אפרת טילמה עונדת את תליון החירות. צילום: אילן ספירא

אפרת טילמה עונדת את תליון החירות. צילום: אילן ספירא