אמש, במסגרת ועידת ירושלים לנשים ועסקים של עיריית ירושלים ואון לייף, הגיעה הרבנית ימימה מזרחי לראיון די נדיר עם העיתונאית לינוי בר גפן. מזרחי, שנולדה בשכונת בית וגן, למדה משפטים באוניברסיטה עברית והוסמכה כטוענת רבנית, נחשבת לקונצנזוס במגזר הדתי, על שלל זרמיו. כבר 18 שנים היא מעבירה שיעורי תורה שאליהם מגיעות נשים חילוניות, דתיות וחרדיות. ולמרות שלכל מקום שאליו היא מגיעה מחכות לה עשרות נשים בהתרגשות שלא תבייש אף זמר או שחקן מצליח, היא עצמה מנסה לשמור על פרטיותה עד כמה שניתן, ומתרחקת מהכינוי "גורו" כמו מאש. "אני שונאת את הכינוי הזה", אמרה לבר גפן. "כשראיתי ילדות קטנות וצדיקות בפורים מתחפשות לימימה, אמרתי לעצמי שאני צריכה להתחיל להתנהג יפה יותר. זה לא אני. כשמראיינים אותי זה כאילו ימימה היא משהו או מישהי".

 

צילום: בני גם זו לטובה

 

בר גפן: את מכירה את תסמונת המתחזה? הרבה פעמים אצל אנשים שהצליחו, גברים ונשים, יש תחושה שזה לא קרה להם בגלל שהם עבדו קשה, או כי הם מוכשרים, אלא פשוט בגלל שהעולם עוד לא עלה על זה שהם כלום ושום דבר, אבל יבוא יום והעולם יעלה על זה.

הרבנית ימימה: "כי אני אישה רגילה. הלכתי פעם לקבר רחל, המג"בניקים אמרו: 'הנה ימימה' ונתנו לנו להיכנס, והבת שלי אמרה: 'רק שאף אחד לא יגלה שאת סתם אישה רגילה'. אמרתי 'היא צודקת, שלא יעלו על זה'. מצד שני, אני אישה רגילה. אחד הביטויים שאני לא אוהבת בראיונות זה 'קהל מעריציה'- מצד אחד זה עושה אותך שולטת, עריצה, ומצד שני עושה את הקהל דבילי או עבד נרצע".  

לינוי: שיעורים שלך מופצים לאלפי נשים, אפשר גם לצפות בהם באתר אשירה. אבל הצפייה מוגבלת באמצעות קוד, כדי למנוע צפייה מגברים. אין להם מה ללמוד ממך?

הרבנית ימימה: "בטח שיש להם מה ללמוד ממני. אבל אני מרגישה בקהל מעורב 50% מעצמי. כשאני בקהל כל-נשי, אני 100% - אני מעזה לדבר על הכל. החירות שלי זה להיות נשית במאה אחוז ועד הסוף. אני מרגישה חופשיה יותר".  

לינוי: אמרת שיש לך קושי עם להגדיר אנשים כמותג, יש בזה דה הומניזציה. אבל יש גם את העסק שהוא הרבנית ימימה. הייתי שמחה שתחלקי קצת תובנות מהניסיון שלך איך מרימים עסק כשאת הכל - המוצר, הפרזנטורית.  

הרבנית ימימה: "זה פחות נכון. יש את יקרת פרידמן שאחראית על הפצה, יש מנהלת הפקות, מזכירה נאמנה שאתי יומם וליל. זה מנגנון נשי ענק באמת".  

לינוי: מה המקום שלך בו?

הרבנית ימימה: "אני מנסה להתמקד בתחום הרוחני, ללמוד ללמד, להקשיב המון, לדבר המון, הפיוז'ן שלי ושל הקהל. בעסק אני אישה פחות כלכלית, אבל הן עושות את זה עבורי בנאמנות והצלחה גדולה".  

לינוי: את נינוחה בתוך זה? או שאת אומרת שזה שפע גדול שכמו שבא יכול להילקח?  

הרבנית ימימה: "כל יום אני בחרדה קיומית. כל שיעור שאני באה אני אומרת יהיה ריק. היום נכנסתי לפה, אמרתי יהיה ריק. כל פעם שאני רואה נשים בקהל, אני מתפלאת. כל פעם שמבקשים סלפי, אני נהנית מזה, לא מאמינה. זו מתנה ענקית, מודה כל יום על האמון המדהים הזה, מענג כל יום מחדש".

 

צילום: בני גם זו לטובה

 

לינוי: היה רגע משמעותי שהסתכלת על הקהל ואמרת 'וואלה, נראה לי שהשגתי משהו'?

הרבנית ימימה: "בכנות, הרגע הזה טרם הגיע. אני לא יכולה להגיד לעצמי שהצלחתי, אני יכולה להגיד שאני ממשיכה, משתדלת. אני חווה הצלחות בכל יום, כל כך הרבה נשים עושות בכל יום. אני אספר על חוויה מכוננת שלי, על הרגע שבו ידעתי שנשים יום אחד ישנו את העולם. זה היה כשהבן שלי נלחם על חייו. השבתות היו קשות מאוד, טיפול נמרץ, ימים שלמים ליד צפצופים של מכונות. ערב שבת אחד, האיש שלי חזר לילדים בבית ועליתי בצעדים כבדים לטיפול נמרץ. ידעתי שיהיו שם את סוהא הפלסטינית ונוגה הקיבוצניקית שלא מביטות בי. וילד מורדם מונשם. התכוננתי לבדידות של שבת. מול נרות שבת ביקשתי 'וזכני לגדל בנים ובני בנים', שרק אזכה לראות את הילד הזה גדל. פתאום ראיתי את נוגה הקיבוצניקית בוכה ליד נרות שבת שלי. ראיתי את סוהא הפלסטינית בוכה ליד נרות השבת שלי. אף לא אחד מהילדים שלנו שרד. באותו שבוע הבנים של כולנו נפטרו. לא פגשתי יותר לא את נוגה וסוהא. יש לי חלום שבאיזה קהל היא תגיד 'זו אני'. לרגע נדיר בהיסטוריה המדממת של העם הזה, ידעתי שהנשים יצילו את העולם. יום אחד יקומו כל ה'חוות' בעולם, לבושות לא יודעת איך, שייכות לכל הדתות כולן, ויגידו 'מספיק, אנחנו לוחמות חיים, זה יותר חשוב מכל דבר אחר'. זה היה רגע עבורי שידעתי שנשים יהפכו את העולם למקום בלי אבק של מאבק, מקום מנשים, שאפשר לנשום בו ולחלום".