"התמודדות באמצעות צחוק הייתה המשך ישיר לחיים השמחים שלי ושל בעלי"
ממים של זיכרון: הרב רזיאל שבח ז"ל, נרצח בפיגוע טרור והותיר אחריו אישה ושישה ילדים. אלמנתו יעל בחרה להתמודד עם המוות בדרך קצת שונה
לא כל הימלטות היא בריחה נפסדת. ישנן דרכי בריחה והתמודדויות שהן גבורה ופריצת דרך. וליעל שבח, שאיבדה את בעלה האהוב הרב רזיאל שבח ז"ל, ההומור הפך לדרך התמודדות ייחודית ומעוררת השראה. היא בחרה בהומור במקום שכול, ומתרגמת את הרגשות הכי קשים, כואבים ועצובים – לממים הומוריסטיים וקורעים מצחוק.
שבח היא אישה יראת שמים ועובדת כמורה. היא שכלה את בן-זוגה לו הייתה נשואה כ-12 שנה, לאחר שנורה על-ידי מחבל בדרכו הביתה, לפני כשנה וארבעה חודשים. לזוג שבח יש שישה ילדים כאשר הגדולה בת 12 והקטן בן שנתיים, והמשפחה התגוררה בחוות גלעד שבשומרון.
"החלטנו בהחלטה נחושה לקבור אותו ביישוב", מספרת יעל, "הכוונה הייתה להקים בית עלמין במיוחד בשביל קבורתו, ובמהלך ימי השבעה הצלחנו להביא את הממשלה, כנקמה על הפיגוע הרצחני, להכיר בנו כישוב קבע. הטיפול בשכול הוא אינדיווידואלי לכל אחד ואחת בנפרד, החל בעזרות כלכליות וכלה בטיפולים רגשיים ואני מרגישה שהמדינה בהחלט עושה המון על מנת לטפל בשכול כראוי. הבירוקרטיה המסובכת עלולה לייאש בדרך, אבל בעיניי הטיפול הוא נכון וטוב. בנוסף יש את עם ישראל בעל הלב הרחום והחנון שזכינו ואנו זוכים מדי יום בחיבוק שלו בכל דרך אפשרית."
איך התמודדת עם מצב כל כך מורכב, של אובדן בן זוגך ואב ילדייך?
"דרכי ההתמודדות שלנו מאוד מגוונות, ונעות על המנעד שבין בכי לצחוק, כעס לתודה, ציניות לרצינות. הכל על פי היכולת והרצון שלנו, בגבולות המוסר וההלכה היהודית. הבחירה בצחוק כדרך התמודדות החלה כבר בשבעה, ובעצם הייתה המשך טבעי לחיים השמחים שהיו לבעלי ולי. מאז ומתמיד ההומור היה חלק מאוד משמעותי בחיינו ובמהלך השבעה זה פשוט ריפא אותנו ואת חברינו מאוד."
"את שרשור הממים פרסמתי לאחר תקופה בה אספתי רגעים שונים בחיי החדשים, שיש בהם קוריוז הומוריסטי, מביך, חסר טקט, שחור או ציני. מטרתי הייתה לחשוף את הפן הזה בחיי השכול, ומהר מאוד החלו אנשים שונים להוסיף ממים משל עצמם. בעקבות הפרסום הגיעו תגובות רבות על כך שזה מחזק אותם, מהדהד להם את חיי השכול, משקף מצבים דומים ומאפשר להם לפרוק בדרך מעט שונה מהמקובל והרגיל."
מה גילית על אנשים וגם עלייך, דרך ההתחברות המאוד אישית ואפילו בועטת, שקשורה להומור על שכול?
"גיליתי שאנשים רבים מחפשים לפרוק בדרך זו את חייהם החדשים. יש לשכול דבר אחד מאוד ברור, וזה אינדיווידואליזם. אף אחד לעולם לא יוכל להיכנס לנעליה של אלמנה כזו או אחרת, לאמא שאיבדה בן או לכל סוג של שכול כלשהו. אין כללים ואין חוקים לאבל, ולפעמים יש נטייה ציבורית להכתיב לאבלים מה נכון ומה לא. אני יכולה לדון לכף זכות את אותם אנשים שבסך הכל לא כל-כך יודעים איך להתמודד ולשלוט במצב אז לפעמים שוגים ונכנסים למקומות לא להם."
אפשר להבין אותם, לא? זה נראה מוזר לחבר בין הומור לשכול.
"איכשהו נגזר בעולם שצחוק אינו קשור באבלות, אבל אני חושבת שזו טעות. בעיניי צחוק בריא ומתגלגל, מרפא לא פחות מבכי ארוך ומשתפך. ולעתים, כמו במקרה שלי, דווקא הצחוק יכול לשחרר מחסומים רבים ולאפשר התמודדות יותר נוחה עם הכאב."
אנו מדברות סמוך לערב יום הזיכרון, שצמוד ליום העצמאות. אחת התלונות הנפוצות אצל אנשים ששכלו את יקיריהם, היא הצמידות הזו. איך מיום על כך עצוב, אנחנו עושים מעבר מהיר ליום של שמחה וגאווה. איך את רואה את זה?
"בעיניי אין מסר חזק יותר מיום הזיכרון הסמוך ליום העצמאות. אני לא חושבת שיום הזיכרון צריך להיות יום אבל לאומי, אלא יום בו אנו מעלים על הנס את כל היקרים והיקרות והגיבורים והגיבורות, שבזכותם יש לנו אפשרות לחוג במוצאי אותו היום. כחודש לאחר הרצח של בעלי בחרנו לקיים הכנסת ספר תורה בשמחה ובששון, כי ראינו לנכון להדגיש את החיים את התורה והחיות שבה ואת התשובה ההפוכה ממה שביקשו מרצחינו. בעיניי זו נקמה ראויה וגאה."
לאחר שנה וחצי, שבח אספה סביבה מעל 1,500 עוקבות ועוקבים ו-3,000 חברות וחברים בפייסבוק. לממים של שבח הצטרפו עוד ועוד ממים מגוונים של הקהל הרחב, אבל לא כל מם עולה לפרסום, ומתברר שגם לאמונה יש מקום. "את הממים שאני מפרסמת אני משתדלת להשאיר בגבול האמונה והמוסר, ולא אפרסם מם בו יש התרסה חד משמעית על דרכו של ה'. לא אפגע באופן ישיר באדם או בקהילה מסוימת. כאישה דתיה אני לא סותרת שאלות קשות כלפי ה', אבל משתדלת שלא להביא אותן בצורה שעלולה להתפרש כזלזול. יש לי המון אמונה ואהבה גדולה לה' לתורתו, אני מגדירה את עצמי עובדת ה' ומשתדלת שמתוך כך תתנהל ההתמודדות שלו."
היו ממים שראית צורך לצנזר?
"היו ממים שבחרתי לצנזר בתחילה, מחשש לפגוע באנשים שונים כמו המשפחה של רזיאל, או כל מיני רבנים שהגיעו לניחום אבלים. אבל מהר מאוד הבנתי, שכשעושים משהו סאטירי אנשים לא לוקחים אישית, וגם אם זה מופנה ישירות אליהם הם מסתכלים בהומור ושעשוע. היו תגובות שריגשו אותי מאוד, כמו כמה ממים של מישהו שאיבד אבא פחות מחודש לפני. הוא בחר לשתף את דרך ההתמודדות שלו בצחוק וציניות. היו גם תגובות מאנשים רציניים שלא ציפיתי מהם ליהנות מזה שכתבו לי בפרטי ואפילו בגלוי, שהם צוחקים ונהנים ולוקחים אל חייהם את המסרים מהממים."
יש רגעים של שבירה שכלום לא מצחיק ואת נסחפת לתהומות של חוסר אונים וכאב?
"כמובן. יש זמנים שגם צחוק לא יצליח לשכך אף כאב. יש זמנים בהם הצחוק עלול להתפרש כזלזול בכבוד המשתתפים או בצער או זלזול בכבוד הנפטר. בעיניי זה פשוט עניין של טקט."
לעמוד לזכרו של רזיאל שבח ז"ל היכנסו לכאן
React to WordPress
