מאז יום העצמאות, יותר ויותר אנשים הרשו לעצמם לפרוק את השנאה לדת ולדתיים שמבעבעת בתוכם כל הזמן, כשהפעם הטריגר הוא כיסוי הראש של לינור אברג'יל. לא ילדה בת 15 שהורדה מהבמה באופן אלים ומשפיל, כפי שהיה על במה ברמת גן – אלא דווקא אישה גאה, יפה, שורדת, שהעזה ברב חוצפתה ללכת עם כיסוי ראש גדול ומנומר - היא זו שהטרידה את מנוחתם של חלק מהצופים.

התגובות התחילו מקריאות גנאי כלפי סוג הכיסוי הזה, כמו "בית שימוש", "ג'קוזי" ועוד כינויים שמושאלים מעולמם החינני של הצרכים. כשהשתיקו אותן בטענות שאלו לא תגובות ענייניות אלא סתם ביטויי אלימות, שנאה וגזענות, הן התחלפו בטענות שמדובר ב"פריט פטריארכלי", כאילו שחולצות בטן, מחשופים עמוקים או ביקיני נטולים כל השלכות פטריארכליות, שלא לדבר על הורדת שיערות, צביעת שיער או לק בציפורניים. אבל גם אם מדובר בה-פריט ה-פטריארכלי, זה כמובן לא אומר שזו לא זכותה של אישה, במקרה הזה לינור אברג'יל, לבחור ללכת איתו מתוך רצונה החופשי. כשההסבר הזה נשלף, התגובות של המתנגדים הפכו למתפתלות וקלושות יותר ויותר.

בהתחלה היתה זו הטענה שהיא העזה ברב חוצפתה ללכת עם שמלה צמודה וכיסוי ראש, כאילו זו לא זכותה ללבוש מה שהיא רוצה איך שהיא רוצה (להזכירכם, לפני זה התלוננו שהכיסוי הוא מיסודו שולל זכויות. כן, יש פה פרדוקס). הגדיל לעשות, או יותר נכון הקטין לעשות, השופט בדימוס עודד אל-יגון, שדיבר על שדיה של אברג'יל (אישה, שכידוע, עברה אונס ברוטלי וכיום פעילה בנושא), בסטטוס שיכול – לכאורה, ברור שלכאורה – להיחשב כהטרדה מינית. אחר כך טענו שהבעיה היא באורך של הכיסוי. כלומר, אם היא היתה בוחרת להופיע עם כיסוי פשוט, קטן, שלא מפריע לציבור (שלא נאמר צנוע), נניח כמו זה שאיה קרמרמן לבשה בראיון לפני כמה ימים, או פאה סולידית נוסח סיון רהב מאיר, דיינו. אבל איך אישה מעזה לעמוד בגאון ולהבהיק ביהדותה, אמונתה וחוזקה? זה כבר יותר מדי. כנראה שגם הפמיניזם לפעמים קורס לתוך עצמו.

 

כשכל הטעונים הללו הושתקו וזכו לתגובות נגד חזקות, נאלצו המתנגדים לחפש תירוצים אחרים. ומה מאחד וישראלי יותר מאשר ריבים על בסיס אידיאולוגי? ולכן מהר מאוד החלו המתנגדים לנסות לחפש תירוצים פוליטיים: בעצם כיסוי מהסוג הזה משויך לזרם מסוים (לאומית, קיצונית, או במילים אחרות: נערת גבעות), ולכן הבחירה שלה בו היא למעשה הצהרה שאין לה מקום בערב שכזה.

בתור התחלה, סתם בשביל הידע הכללי, זה לא נכון. כיסוי מהסוג שלינור חבשה משויך בדרך כלל לזרם ברסלב או לחרדיות ספרדיות. אבל גם את זה אני כותבת בערבון מוגבל – ומי כמוני יודעת עד כמה. אני לא יודעת מה הזרם שאליו לינור משתייכת אם בכלל ומה הדעות הפוליטיות של לינור, אני יודעת מה הדעות הפוליטיות שלי. אני לא חושבת שזה המקום להרחיב עליהן, אבל אני כן יכולה להבטיח שהן שונות מהדעות הסטראוטיפיות שיש לאנשים צרי מוחין לגבי, רק בגלל כיסוי הראש שבחרתי (בחרתי!) ללבוש. בגדול מאוד: אני אישה, פמיניסטית, שמאלנית, תל אביבית שנמצאת כל הזמן בתהליך של תשובה מבחירה, ללא שום כפיה וללא שום מסורת מהבית (לצערי). תהליך שהתחיל בגיל המופלג 30, ללא כל תמיכה ובטח שלא עידוד. למי שמאוד רוצה להיכנס לי לתוך המטפחת, כי זה מה שעשו בחלק מהדיונים בנושא, אני משתמשת בבובו (כרית שמעניקה נפח) בדרך כלל, כי אז המטפחת לא מחליקה לי ואני לא צריכה להתעסק איתה כל היום. יחד עם כיסוי הראש הגדול שלי אני צופה ב"משחקי הכס", נפעמת מהשינויים שמייגן עושה בבית המלוכה, קוראת תהילים בנסיעות לעבודה ומתפללת לשם שיביא לנו גאולה ללא שנאה וללא קרבנות נוספים משני הצדדים. ההנחה שאני בן אדם מסוים רק בגלל גודל כיסוי הראש שלי, היא מטומטמת כמו ההנחה שאם אישה בוחרת ללכת עם שמלה קצרה אז היא שרמוטה. סליחה, אתם צודקים, על אישה שבוחרת ללבוש ארוך באוגוסט וללכת עם כיסוי ראש אפשר להניח כמה דברים: היא כנראה מקיימת דיאלוג עם השם ועם התורה. ויש כינוי די מדויק למי שיש לו בעיה עם זה: אנטישמי.

מרבית היום-יום שלי הוא לכאורה חילוני, רוב שעות היום אני מבלה עם חילונים, הרבה מהם מלבישים עלי סטראוטיפים בגלל איך שאני נראית. זו התמודדות מאתגרת, מתסכלת, ולא פעם אני תוהה האם לא כדאי להיכנע ללחץ החברתי שאני מרגישה, לשנאה ההולכת וגדלה למה שאני מייצגת עבור חלק מהאנשים ולהוריד את הכיסוי, או לפחות לצמצם אותו כך שלא יפריע לאנשים חלילה. אבל אני בכל בוחרת לדבוק בכיסוי, לפחות בינתיים, משום שהוא מזכיר לי את מה שאני מאמינה בו, ואת העובדה המרגשת שאני חלק מדת שכבר לפני אלפי שנים דאגה לנשים. כן, דאגה לנשים. בזמנים שנשים היו חשובות כקליפות שום, היתה זו היהדות שקבעה שבעליהן חייבים לפרנס אותן, לדאוג להן ואפילו לענג אותן. ואם נמאס להם מהן, הם עדיין חייבים לדאוג לפרנסתן (וזה, אגב, הרעיון מאחורי הכתובה. לא שהבעל קונה את האישה, אלא שהוא ישאר מחויב לה גם במקרה של גירושים). מי בכלל חשב על זה באותם ימים? היהדות תמיד היתה פורצת דרך. וכל מי ששכח את זה, משני צדי המתרס, התבלבל בדרך.     

 

אבל נניח שלינור היא כן נערת גבעות מעוטרת בעוזי במקום תיק קלאץ', עדיין יש לה זכות להופיע בטלוויזיה. מה שמוביל לטעון האחרון שצץ ברשת: "היא לא מייצגת אותי". בתור דתיה שמאלנית, אחוז האנשים שמופיעים בטלוויזיה ומייצגים אותי עומד על 0.001 בערך. זה מתסכל, אבל זה גם חלק מהיותי בן אדם עגול ומורכב. ואני מניחה שרובכם כאלו. מה, מספיק היה להביא חילונית גנרית כדי שיהיה לכם ייצוג? כל חילוני שהוא מייצג אתכם? כל חילונית?

אני מרשה לעצמי לכתוב שרובנו אנשים יותר מורכבים מזה, שמכילים יותר מרק זהות פוליטית או דתית. לינור, למשל, היא אישה, דתיה, אולי מזרם ספציפי אולי לא, היא מזרחית, אמא, בהריון, שורדת אונס, אישה שחוותה טראומה והתרוממה ממנה, עורכת דין, קרייריסטית ועוד המון דברים אחרים שאני בכלל לא מודעת להם. בטוחה שמתוך כל הזהות המורכבת שלה, יש משהו שכל אחד יכול להזדהות איתו. ואם לא? לא נורא. זה חלק מהחיים במדינה דמוקרטית – מותר שיהיו אנשים מכל מיני סוגים, מבלי שנצליח להזדהות עם כולם, בטח לא שבאופן מלא.

 

כפי שלאישה חילונית יש זכות ללכת ברחוב מבלי שירקו עליה בגלל התלבושת שלה, כך גם לאישה דתיה יש זכות להופיע בכל בגד שהיא תבחר ושנראה לה לנכון. היום, למרבה היופי והמזל, גם נשים דתיות מחפשות את קולן ודרכן להתבטא. יש הרבה נשים שבוחרות לשים כיסויי ראש חלקיים, לשים כיסויי ראש גדולים אבל להוציא את השיער מתוכם, לכבוש כובעים, פאות באורכים שונים – ברוך השם יש מגוון. ומהגוון הזה נולד מתוך צורך ורצון של נשים להביע את עצמן מבלי לאבד את אמונתן. הרבה בזכות נשים כמו לינור, שמביאות רוח חדשה למסורת (ממש כמו אותה מייגן של בית המלוכה). במקום שכל אותם פלורליסטים יעריכו את הדרך שנשים עושות בתוך המסורת שאותה הן בוחרות לשמור, הם נטפלים להזדמנות שלהם להביע את שנאת הדת שלהם.  בחוסר מודעות עצמית הם למעשה מצדיקים את השמרנים ביותר בתוך הזרם הדתי, מוכיחים את הטענה שאישה דתיה צריכה להיות צנועה, וצניעות פירושה בגדים שחורים ורחבים, ללא שום מודעות אופנתית או הצהרה אישית. בכלל, עדיף שהיא תישאר בבית ותגדל ילדים, הרי היא לא "מייצגת" אותם. הם משתיקים ומקטינים בשם הנאורות, ממש כמו אותו מקרה מזעזע שבו שוטרים בחופי ניס הכריחו נשים לפשוט את בגדי הים הצנועים שלהן. הם משמשים סנגורים לקיצונים החשוכים ביותר בתוך הדת. הם כורתים את אילן "חייה ותן לחיות" אותו הם כל כך טרחו לטפח.   

אם נודה על האמת, התגובות הקשות נובעות מהחרדה: הנה עומדת בגאון אישה אינטילגנטית, חזקה, שעושה הרבה למען נשים בכלל ושורדות אונס בפרט, ושבחרה לדבוק בחיים אמוניים. היא לא עלה נידף ברוח, היא לא מהסוג שהולכות אחרי הזרם, היא לא גדלה לתוך זה ולא יודעת אחרת והיא שוברת את כל הסטראוטיפים שכל כך נוח לכם להניח על נשים דתיות. ויש אנשים שפשוט לא מסוגלים לסבול את זה.