קשה להגדיר אותי כמי שעניין אותה אי פעם תחרות זמר במדינות אחרות, מי עלה לחצי הגמר, מה ההיא לבשה, איזה שיר מדהים, או בוודאי לא ראיתי את זה בצפייה חברתית אצלי או אצל מי מחברי בסלון. מבחינתי, סתם. לא היה קשור אלי בשום צורה. ואפילו לא ממש הבנתי את השיח בתקשורת ופה ושם בחדרי חדרים על כך שהאירוויזיון יהיה בישראל. באמת לא הבנתי על מה המהומה. זה יהיה פה, זה יהיה שם, תקציבים כאלה וכאלה ומי מנחה ועוד.

אבל, ויש אבל..השבוע האחרון תופס אותי עם צביטה אדירה בלב. לא ידעתי שאני כזאת. כמה גאוות יחידה הסתתרה לה שם שנים בשקט וחיכתה לרגע שלה לפרוץ במלוא עוזה.

כל הוייב הישראלי היפה צף למעלה. שירים שפעם היו לרגע מפורסמים, זמרים שהגיעו למקומות לא רעים בכלל, שלא לדבר על ניצחונות עבר, כל התיירים שבאו ומקשטים את ארצנו ונותנים תחושה של, כן אתם ראויים, אתם נהדרים אנחנו אוהבים את ישראל. סוף סוף אנחנו לא רק עם כובש, רק עם הורג פלסטינים ועוד דברים שאומרים עלינו בדרך כלל בעולם. סוף סוף לא מתעניינים בנו רק בגלל פצמ"רים רקטות אזעקות ופעולות טרור. אנחנו נזכרים בים המלח שלנו, בכותל, בחופי תל אביב..ואוו, יש לנו ארץ נהדרת!!

חצי הגמר אירוויזיון, אמש בתל אביב צילום Andres Putting

והבמה הו הבמה. לא מתביישת וכן אני גאה. שוב הישג לנו – 'דוז פואה' לישראל על אולם ההופעה שלא מבייש אף מדינה באירופה. איזה כיף שאני, אנחנו, חלק מהחגיגה של המצויינות הזו. מהר מאד אני מרגישה שאני מתרגלת לכל הטוב הזה. אנחנו בקו אחד עם אירופה הקלאסית, וכל המסיבות בתל אביב והדוכנים באמת שלא מביישים אף בירה אירופאית לפחות מ ה- TOP 5 שלה. לרגע נהיינו נורמליים לא רק עם בייגלה בצורת סיכסוך מעל הראש...הו כמה שזה טוב.

קדם אירווזיון אמש בתל אביב, צילום: Andres Putting

קדם אירווזיון אמש בתל אביב, צילום: Andres Putting

אחרי הבחירות לדעתי אין אחד במדינה שלא הרגיש מותש מהמלחמות הפנימיות, מאחוזי שנאה גבוהים במיוחד לכל מי שאינו אתה. ואז הגיע הסבב, ותוך טיל אחד או שניים כבר כולנו באותה שורה. מושיטים יד. חלקנו שורדים. חלקנו סובלים, והשאר תומכים. כולנו שונאים יחד מישהו אחד, אין כמו אויב אחד כדי לאחד את השורות ותמיד מדברים על כך שמלחמה מוציאה את הטוב שיש בחברה הישראלית. ובאמת שהרגעים אלה כולנו מאוחדים.

ואז הגיע האירוויזיון. ואין מלחמה. ואין מדון. אבל יש פתאום את אותה גאווה. כולנו שייכים לישראל החוגגת, היפה, השווה, המצליחה שמרימה אירוע שכל אירופה ואולי קצת גם בעולם מסתכלים עליו אבל מהסיבות הנכונות. וואו, כמה מרענן.

קרדיט צילום-נתן יעקובוביץ

ליאת בפוקוס חברתי. קרדיט צילום: נתן יעקובוביץ

אני לא שוכחת את החגיגה הכלכלית. אני מקווה מכל ליבי שכמה שיותר עסקים אם אפשר קטנים כגדולים נהנים להם מההייפ שנוצר פה. אני מקווה שבאמת אנחנו מצליחים לעורר רגשות חיוביים בעולם עם ארצנו הקטנטונת, אני מקווה שרבים ירצו לשוב הנה ולהנות מכל מה שלנו נראה כבר טריוויאלי (מתי הייתי בפעם האחרונה בים המלח?? או סתם עשיתי טיול בטיילת של תל אביב??)

אבל השאיפה הגדולה ביותר שלי היא, שמה שקרה לי, זה שנתאהב אנחנו הישראלים בתחושה הזאת, של הגאווה שלנו בנו, האמונה שאנחנו חיים בארץ נהדרת בלי טיפת מליציות, שנמשיך עם איחוד השורות, תחושת הביחד, ובאמת נחזיר עטרה ליושנה. ישראל שנת 2019 עברה מהפכות וטלטלות רבות, ורגעים כאלה הם כמו הגשם שאחרי הסערה בלב של כולנו. ותודה לאירוויזיון שהביאנו עד הלום.